פרק 18 – חברים

"ושלום לך…" בר הנמיכה את המשקפיים על האף שלה. ניצלנו את העובדה שהשמש החליטה לקפוץ לביקור, ואת העובדה שמור בבית. תפסנו ספסל והתיישבנו עליו, כאילו הכוונה שלנו היא להשתזף בשמש החורפית הזו, למרות שהיינו עם מדים מלאים.
המבט שלי עקב אחרי שלה, מוצאת בחור שלא היה נראה לי מוכר, הולך לצד מישהו שכן היה לי מוכר.
"אני צריכה שתלכי להתחיל איתו."
טלטלתי את ראשי, מיואשת מהדבר שאני קוראת לו החברה הכי טובה.
"נו, דני, תראי את ה3 מטר האלה."
"תתחילי איתו את."
"יש לי את תום." הוסיפה, כאילו נזכרת בעצמה. "את לא מבינה שאני חייה דרכך?"
"אני הבנתי את זה."
"כל הדרמות, כל דבר שקורה לך, זה גורם לי להירגע ולא לריב עם תום."
"זה הדבר הכי מטומטם ששמעתי אותך אומרת."
"אמרתי דברים יותר גרועים." היא צמצמה את עיניה מבעד למשקפיים, עדיין מסתכלת עליו.
"הדבר הכי מטומטם השבוע."
"כן, זה יותר הגיוני."
חיוך ערמומי נמשך על שפתיה כשהם התקדמו לכיווננו.
"בר, אני מכירה את החיוך הזה."
"את צודקת." לחשה לפני שקמה אליהם.

"סבג!"
היא מכירה את השמות של כולם. והיא גורמת לי להרגיש רע עם זה שאפילו את השם שלה אני שוכחת לפעמים.
היא חיבקה אותו קצרות, "בר," היא חייכה אל הבחור הגבוה שעמד לצידו, מושא ההידלקות הרגעית שלה.
"אורי," החזיר לה את אותו החיוך.
"אתם עסוקים?" היא פנתה אל סבג, ולאחר נענוע קצר של הראש, נעמדתי על ידה.
"אנחנו פשוט צריכות קצת עזרה, להזיז ארון במשרד.."
סבג העביר מבט קצר אל אורי, ששפת הגוף שלו ענתה בתגובה 'למה לא?', לפני שענה "בטח." לבר.
עקפנו אותם בכמה צעדים, מובילות אותם למשרד. "איזה ארון?"
"למור תהיה הפתעה כשהיא תחזור. עיצוב מחדש."
"את חסרת תקווה." המשכתי ללחוש.
"נגיד לה שזה פאנג-שוואי או משהו בסגנון."
"אין לך אלוהים." אמרתי בהחלטיות.
"יש לי אלוהים. הוא יצר את זה שמאחורינו."
"זהו? את כבר לא רוצה את דור?"
"אני רק מחכה שיעבור מספיק זמן כדי שאני אלך עליו, יקירה."
נתתי בה מבט חד.
"יותר מידי מוקדם?"
"יותר מידי מוקדם."

אני נשענתי על הקיר בנינוחות, כשהיא הרקידה אותם מצד לצד, מזיזים ארונות כאילו היא התכוננה לניקיונות פסח. הם לא ראו את זה, אבל המבט שלה עבר, פעמיים יותר מהמספר ההגיוני, על אורי. זה גרם לצחקוק קטן לצאת ממני, ולשלושתם להפנות את פניהם אליי.
כחכחתי בגרוני, "אממ.. אני הולכת לקנות משהו לשתות, אתם רוצים משהו?"
"מנגו." היא אפילו לא חיכתה שאני אסיים את המשפט.
"ברור," צחקתי, היא לא הייתה צריכה להגיד את זה. ידעתי מראש מה לקנות לה.
"סבג?"
"קולה," ענה אחרי התלבטות קצרה, אם לבקש ממני משהו בכלל.
לפני ש3 מטר הספיק להגיב, בר התפרצה. "תצליחי לסחוב את כל זה?"
הרחבתי אליה עיניים באזהרה כשרק היא יכלה לראות אותי.
"כן-"
"אורי, תוכל ללוות אותה?"
ורשמית, היא זכתה בתואר הדמות הכי מביכה בחיים שלי. וזה היה קשה לעקוף את הפעם הזו שאמא שלי מחאה לי כפיים בתחרות הכישרונות כשהיא חשבה שזכיתי. כשלא זכיתי.
יצאתי מהמשרד, מרגישה אותו עוקב אחריי.
"אני מצטערת שהפרענו לכם-"
"אורי," השלים אותי, מציג את עצמו בפניי.
"דניאל," החזרתי.
"בכלל לא. היה לנו זמן לשרוף."
"כן?"
"אני באמצע טופס טיולים, וכל המשרדים סגורים עד שעה 2."
"מצטרף אלינו רשמית?" חייכתי, מסתכלת אל האופק. מרגישה שאם אסתכל עליו יותר מידי, ייתפס לי הצוואר.
"הכי רשמית שאפשר."
"ותעבוד עם סבג?"
"לא," הוא גם הסתכל קדימה, מזהה את השק"ם לפנינו. "סבג הוא חבר מהבית."
"גם המשוגעת מהמשרד."
"בר?" צחק.
"חברה מהבית גם." הנהנתי.
"היא קצת משוגעת."
"היי. רק אני יכולה לקרוא לה ככה.." הפניתי אליו אצבע.
"אז אני מניח שזה יהיה הסוד שלנו?"
"מבטיחה."

__________

"אז?"
"אז כלום." עניתי בקול חלש. מנסה שלא לטחון את הנושא, אבל בר לא וויתרה לי.
"תזכירו לי מי זה בכלל?" ירין הצטרפה לשיחה, אחרי שהוציאה את ראשה מהמקרר שלנו, מיקום שכבר היה רגיל אליה.
"זוכרת את סבג?" ואחרי שירין הנהנה בר המשיכה. "אז הוא חבר שלו מהבית."
"איך הגעת לדבר עם חבר של סבג, את בכלל יודעת את השם הפרטי של סבג?"
רציתי להגיד לה שבקושי זכרתי את שם המשפחה שלו, אבל הבנתי שזה לא יעשה לי מוניטין טוב.
"הוא חדש בבסיס, אני לא מכירה את סבג."
"אה, אה. אוקיי."
"לא הקשבת לנו בכלל?"
"אכלתי." היא אמרה בטון שהוא אפילו לא מתנצל.
"אז?" הפעם ירין שאלה, מנסה להוציא את המידע בפעם הראשונה בשבילה, בפעם המאה בשבילי.
"כלום. בר הייתה רעה והדגישה את זה שהיא משדכת בנינו."
"אוי, היא עשתה את ה'למה שלא תלכו ביחד' הזה?" היא נתנה חיקוי מדויק אליה, אז מחאתי כפיים במקום לענות.
"זה כי אתן לא מסתדרות לבד."
בסנכרון, שתינו צמצמנו אליה עיניים, ואז כשהסתכלנו אחת על השניה וראינו שהמבט שלנו זהה, בחרתי אני לדבר. "החלטנו שאנחנו לא רוצות לדבר איתך."
"פחדניות." היא עברה ממצב ישיבה לשכיבה. "נראה איך תסתדרו בלעדיי בעולם הגדול."

"אז," הדגשתי שאני מדברת רק אל ירין, כשיד שלי כאילו חסמה את בר מהשיחה שלנו.
"דיברנו קצת. הוא ממש נחמד."
"נחמד חמוד, או נחמד-נחמד?"
"פשוט נחמד. החברה שלנו לשעבר," הדגשתי, "מנסה להכניס אותי למשהו חדש. אבל הבהרתי לה כבר חמש פעמים בעשר דקות האחרונות, שאני לא רוצה."
"והיה משהו מעניין?"
"הוא שונה. הוא.. נורא.. ישיר." מצאתי את המילה.
"מה זאת אומרת?"
"הוא אפילו לא ניסה לברר בנימוס אם יש לי מישהו. הוא פשוט שאל אותי."
"יופי. בלי בולשיט."
"הוא אמר משהו כמו 'אני לא מהאלה ששואלים את החבר שמכיר אותך לפני. זה לוקח הרבה זמן. יש לך חבר?'"
"את זה לא סיפרת לי." בר הצטרפה לשיחה.
"כי אנחנו לא מדברות."
"מה ענית לו?" המשיכה את השיחה, כאילו לא הוצאתי אותה ממנה לפני רגע.
אז התעלמתי. ורק כשירין שאלה אותי את אותו הדבר השבתי.
"שישאל את החבר שלו."
"זה רע." ירין העירה. אבל בר מחאה לי כפיים.
"רואה?" ירין הצביעה על בר, מוכיחה שרק רוע יאהב רוע.
"הוא אמר שזה לוקח הרבה זמן. אני צריכה זמן כדי להבין אם אני בסדר איתו."
"אני חושבת שאתם צריכים לילה כדי להתחרט עליו."

"אנחנו לא מדברות איתה."
"ירין, באמת, לא ראית אותו. את רואה אותו ויודעת מראש איך זה יגמר." בר שמחה שמופנית אליה תשומת לב, גם אם היא עקיפה.
"אז למה להיכנס לזה אם זו טעות?" ירין גיחכה.
"היא לא דיברה איתו בכלל." נאנחתי. "היא מדברת על מראה חיצוני. אנחנו פה, בר, נותנות הזדמנות מעבר למראה חיצוני." אמרתי בציניות מעושה.
"זה לוקח זמן." הרימה את היד שלה בביטול, "פשוט, ישר ולעניין."
"באמת?" סיננתי. כבר לא מסוגלת להיות מאוכזבת יותר מדברים שהיא אומרת.
"כן. את לא נכנסת למערכת יחסים עכשיו. אז למה לא לנצל-"
"ואם הוא יכול להיות בעלי?" הגזמתי כדי שהיא תבין את הנקודה שלי.
"הו, יהיו לכם ילדים כל כך יפים. והגובה שלו, עם התחת שלך.."

"את באה?" קמתי ממקומי, מבינה שאין מקום טוב שהשיחה יכולה להגיע אליו.
"אני רוצה לנעול אותה פה." ירין אמרה כשיצאנו מהחדר, משאירות את בר עם המחשבות שלה.

__________

"אני רעבה."
"לא דניאל. תתרכזי. עדיין לא סיימנו את התשחץ."
הייתי קרובה לקחת ממנו את העיתון ולהכניס אותיות רנדומליות.
"אני גם רעב." טל הרים את הראש מהטלפון.
"אני רוצה לאכול משהו בריא." פניתי אל טל.
"חדר האוכל נפתח בעוד חצי שעה."
"זה מצחיק." רועי החזיר לבדיחה של ירין, ואז נקש פעמיים על העיתון.
"בריא- סלט?"
"בריא- כל דבר שהוא לא פיצה." אכלנו כל כך הרבה פיצה בזמן האחרון.
"פיצה!" ירין התלהבה.
"אמרתי לא פיצה."
"אבל עשית לי חשק לפיצה. שנזמין?" העיניים של ירין נדלקו.
"אני איתך." טל החזיר לה. כמובן.
"היא אמרה לא פיצה." רועי נכנס לשיחה, בין הגדרה אחת שהוא ממלא לשנייה.
"באמת קצת השמנת." הוא לחש אליי.
"מה?"
"את צועקת."
"אני יודעת. אני לא עליתי במשקל."
"אז מה הבעיה שנזמין פיצה?"
"כי-"
"עם בולגרית.. ובצל.. השילוב המזעזע במיוחד בשבילך." הרים אליי את גבותיו.
"אני עובד עליה." רועי קרץ אל טל, ואפילו לא ניסה להסתיר את זה ממני.
"אני צוחק. זה לא מזעזע. תחשבי, מזמינים עכשיו והיא מגיעה, חמה, רותחת. הבולגרית נמסה רק מהחום שלה."
"רועי."
"ונשים גם זיתים," טל הצטרף אליו, "זה עגבניות וזיתים, זה סלט. זה בריא."
"אולי השליח יהיה חתיך." רועי הוסיף.
"כן! בגלל השליח!"
צחקתי, "טוב, תזמינו."
"הזמנתי כבר דרך הפלאפון." ירין סיננה.
"אבל מחר אנחנו אוכלים בריא. נעשה ארוחה טובה, משהו בתנור וסלט ונרגיש טוב עם עצמנו."
"אני מרגיש טוב עם עצמי יותר אחרי פיצה."
"כמובן."
"טוב, מי מתקשר לבר?"
"אתה."
"הופה. דניאל." הוא אמר את השם המלא שלי בביקורת. "חתול שחור?"
"היא מעצבנת היום, כמעט כמוך בנוגע לתשחץ."
הוא הרחיב את עיניו. ורציתי לתת לעצמי מכה בראש על זה שהזכרתי לו את זה.
"קדימה, קדימה! נשארו לנו איזה, 3 מילים."
ובזמן שהסתכלתי על העיתון בחזרה, שמעתי את צליל ההמתנה של בר, שבקע מהרמקול בפלאפון של רועי.
"כן, רועי."
"בייבי."
"מה?"
"הזמנו פיצה. עוד מעט מגיעה."
"יופי, אני גוועת."
"יופי, כי הזמנו פיצה."
"רועי יביא לך את הפיצה." הצטרפתי.
"אה, עכשיו את גם לא מרשה לי לשבת איתכם?"
"אנחנו לא מרשות," הדגשתי, "כי אני חושבת הפרצוף שלך יעצבן אותי עכשיו."
"רק כי אני אומרת את האמת שאת מתכחשת אליה?"
"בדיוק בגלל זה."
"טוב, באה עוד עשר דקות. אל תתגעגעו."
"ביי בייבי."

ושניה לפני שרועי צעק עליי כדי לחזור ולהתרכז בתשחץ, בחנתי כל אחד מהם בשקט והבנתי, שאפשר לעשות כל דבר בחיים, אפשר להתגבר על כל דבר, אם יש מסביבך אנשים שאתה אוהב.