פרק 18 בין הצללים

כשאני מבטיה בו לתוך עיניו של דניאל, אני מרגישה שאני יושבת על הגדר של חומה בין שני עולמות – העולם של אתמול וכל מה שהיה יכול להיות והעולם של היום – כשהוא מביט בי בעיניו הצלולות בעלות המסגרת השחורה העבה שמקיפה אותם.
אני לא מוצאת שום עדות למה שקרה אתמול. רק מסכת אדישות שמשום מה גורמת לעיניי להתמלאות בדמעות. אני משאירה אותן פקוחות ומשתדלת לא לבכות.
למה ציפיתי בכלל? שהבחור שהופיע בפתח הדלת שלי ליל אמש לסטוץ מזדמן יביא לי פרחים ביום למחרת?
"הכל בסדר?" נטע מכווצת את גבותיה בדאגה.
אני מהנהנת בראשי, צוחקת צחוק עצוב ומובס, "הכל בסדר"
"אם אתה רוצה לדבר על זה…אני פה"
"אני רק רוצה לקבור את עצמי בעבודה היום"
כן, זה יהיה הבריחה שלי. אחרי שאני מבינה שאני עומדת יותר מדיי קרוב לקצה שדניאל דחף אותי אליו (צעד אחד מנפילה כואבת) הרגשתי שאני צריכה למצוא את הדרך שלי להתעשת או במילים אחרות להציל את עצמי.
והדרך היחידה להדחיק דברים שלא רוצים להיזכר בהם, זה להתעסק במשהו אחר או שיחה מרעננת.
"היי מותק קטן" עדן ענה מהר והקול שלו הציף אותי בגל של חום ואהבה.
"התגעגעתי!"
"גם אני! לא יצא לי לראות אותך השבוע" השיב
"כי אתה עסוק בלעשן חשיש" עקצתי.
"עברתי למריחואנה"
"עדן!" צווחתי בלחש. עדיין הייתי במשרד ולא רציתי למשוך תשומת לב מיותרת.
"דנה מדרדרת אותך" הרגשתי כמו אמא שנוזפת בבן שלה. אבל זאת הייתה תחושת הדאגה שהציפה אותי שמהולה בכעס.
בזמן האחרון זה נראה כמו נוהל קבוע, ימי חמישי החדשים עם סיפורים הזויים וחוויות על סמים.
"אל תגזימי! זה כולה צמח טבעי" התגונן.
"כן, שמעתי עלייך חכמולוג טבעוני שכמוך" גלגלתי עיניים. לעשן פעם אחת או פעמיים – זה עוד איכשהו בסדר לשם הניסיון. אבל להמשיך עם זה מדליק לי נורה אדומה.
בסופו של דבר סיימנו את השיחה בהרצאה שלי על ההשלכות לסמים ואז לנושאים קצת יותר קלילים, אבל שום זכר על עניין דניאל – הוא לא חשוב, אפילו לא בשביל לזכות בדקת שיחה.

בשעות אחר הצהריים, נטע מקפצת לה בחיוך עליז סביבי.
"מה יש לך?" אני מחייכת רק כי החיוך שלה מדביק. יש משהו בנטע שפשוט נותן לך אנרגיות וממלא אותך בתחושת אופטימיות מרגיעה.
"אלמוני הביא לך פרחים" היא קורצת לי ומושיטה זר פרחים צבעוני שהסתירה מאחורי גבה.
אני מסתקרנת ומופתעת בו זמנית, שואפת לאפי את הריח הקיצי והנעים ושולפת את המכתב המחובר לנייר הצלופן שעטף את הזר.
"תהיי מוכנה היום בעשר, דין" הקראתי בקול חרשי והרגשתי שהצבע אוזל לי מהפנים.
"למישהי פה יש היום דייט" נטע הייתה נלהבת יותר ממני. הרבה יותר.
אני הייתי מאובנת במקומי, מרגישה את החרדה משתקת אותי.
דייטים תמיד הלחיצו אותי. מי ישלם, מתיי נתנשק, מה ללבוש ואיך להתנהג ובעיקר הפחד מהשתיקות המביכות. תמיד זה היה הופך למביך ומאולץ, לפעמיים הרגיש כמו ראיון עבודה.
שנאתי דייטים. אולי בגלל שלא יצא לי לחוות דייט מספיק טוב שגרר פגישה שניה ויכול להיות בגלל ששנאתי את הגרסה שהפכתי להיות בדייטים.
"למה את לא שמחה!?" נטע הייתה צריכה לנער אותי בכתפיי, "בחיי, את נראית כאילו ראית רוח רפאים"
אבל עוד לפני שהספקתי להגיב או להתאפס על עצמי, דניאל התקרב לעברנו וגרם לנו לקפוא במקומנו כמו שני קרחונים.
"איה" הוא פונה אלי ומביט בי, ואז מביט ממש דרכי. "איפה היית?"
"בהפסקה" עניתי ביובש. כשהצצתי הצידה, נטע כבר הספיקה להיעלם.
הוא הציץ לשעון היד שלו והרים גבה, "שעה ורבע?"
"התעכבתי קצת"
אני רואה אותו מציץ לעבר הפרחים הצבעוניים שהנחתי שניה לפני כן על שולחן שלי ואני מוצפת בגאווה.
האלילה הפנימית שלי רקדה ריקוד ניצחון דמיוני. רציתי שידע שאני מחוזרת ושהוא ממש לא משפיע עליי בשום דרך.
למרות שההפך הוא הנכון.
כן, אומנם הייתי מחוזרת – דין היה מדהים. ההפך הגמור מדניאל – יציב, רגוע ואכפתי. אפילו תווי פניו העדינים וצבעיו הבהירים שונים וחסרי כל קווי דמיון.
אבל לא היה את התשוקה והמשיכה. היה כימיה נהדרת, זה נכון. היה הבנה הדדית, הרבה דברים משותפים ואהבתי את האישיות מלאת שמחת החיים שתאמה את החזות של 'בן השכן החתיך'.
אבל לא היה שם את החומר שאפשר לקרוץ ממנו אהבה ומערכת יחסים.
ודניאל… דניאל היה כל מה שאני לא וכל מה שלא ייחלתי לעצמי – אבל מה שרציתי שיהיה שלי. הוא מבלבל ומטעה, הפכפך וקר כפלדה.
ועדיין…המשיכה שלי אליו נדמה לי לפעמיים חזקה יותר ממגנט לגוש מתכת.
יש בו משהו מסקרן. הזעם שלו שלפעמיים נראה כאילו הוא כועס על כל העולם על אלוהים-יודע-למה.
הביטחון שאף-אחד לא יכול לערער, הידע האינסופי שלו, השאיפות הגבוהות, ההצלחה המסחררת סביבו.
הדעה המרתקת שלו לגבי נושאים שהתראיין עליהם, צורת החשיבה השונה, העומק שמצא בדברים הכי שטחיים שיש.
האופן שהוא יכול להתווכח רק לשם הוויכוח.
הצללים של האופל בעיניו והתדמית המסתורית שכיכבה בכל המגזינים האפשריים אבל אף-אחד לא באמת ידע מיהו, רק פרטים יבשים וגם זה על ענייני עבודה.
לפעמיים הייתי מביטה בו, מעמידה פנים שאני מתרכזת בחיפוש אחר קלסר מסוים ונדהמת מכל תנועה קטנה שלו.
העובדה שאני מתבוננת בו עוררה בי ריגוש מוזר.
הוא השפיע עליי בכל מובן אפשרי. גרם לכל העולם שהכרתי להתערער, לרגשות שלי להתפוצץ באופן הכי קיצוני שיש כמו הר געש. הנוכחות שלו מבפנים גרמה לי להיות נרעשת וקצרת נשימה והייתי בטוחה שזה נראה ככה גם כלפי חוץ, מה שעיצבן אותי יותר.
בסופו של דבר הוא מרים את סנטרו, משרבב את שפתיו, "איחרת" קולו הנוקשה מעביר בי צמרמורת.
"בואי למשרד, אני רוצה להראות לך משהו" הוא עוקף את שולחן המשרד שלי והולך כמו תמיד, צעד אחד לפני כולם בשליטה עצמית.
עוד רגע חוף עד שדניאל שואל, באופן אגבי וקליל כזה שנראה מופגן, "אז מי זה המחזר?"
אני קצת מופתעת מהשאלה והרבה יותר עצבנית מעצם העובדה שהוא מרשה לעצמו לשאול אותה.
"מה זה עניינך?"
"מתוך נימוס"
אני נוחרת בבוז ויודעת שאין דרך אחרת לחצות את המצר המסוכן הזה בשלום, "אתה מדבר איתי על נימוסים?"
"מה זה אמור להביע?" דניאל אומר וממצמץ בבלבול.
"שהגעת אליי אתמול באמצע הלילה מחפש להכניס אותי למיטה" אני יורקת את המילים מפי, "זה היה רחוק מנימוס"
אני שונאת את הטון המריר בקולי – ועם זאת, ככה בדיוק אני מרגישה. אני באמת מרירה ופגועה. הניסיון שלו לייצג בעבודה את הבוס המקצועי ואחרי שעות העבודה – לנסות להכניס אותי למיטה.
הוא נראה מוכה אלם ואז מבולבל, עד שאני תוהה לעצמי אם אני איכשהו דמיינתי את כל מה שקרה ליל אמש.
זה היה נראה כמו אלמנט הפתעה שהוא לא לקח בחשבון, כמעט מבועת באופן שגורם לי לתהות מה עובר לו בראש.
הוא מביט לרגע למטה ובסופו של דבר מתעשת במהירות, "אני מצטער" כחכך בגרונו.
אני קולטת שהוא לא רגיל לטעות או לפחות להודות בטעות. דניאל לא מהטיפוסים שמתנצלים או מצטערים על משהו או בפניי מישהו אף-פעם. לפחות עד עכשיו.
אני מביטה ישר לתוך עיניו, מפתיעה את עצמי מהאומץ שהדבר דורש "מעכשיו אתה תהיה נטו מקצועי כי אין לי שום עניין להפוך להיות הבילוי החד פעמי שלך בלילה, זה ברור?"
"כן" הוא פסק בחדות.
אני בוחנת את פניו ונראה שהוא מנסה להציל את כבודי ואת עצמו מהמצב. וכל מה שאני חושבת עליו זה שהגיע הזמן שהגבולות יהיו פה ברורים.