פרק 17 – מגיע לך יותר

"את רוצה להסביר לי מה יש לך?"
"אין לי כלום, רועי. אתה יכול להמשיך?"
"קשה לי כשאת ככה."
לא יכולתי להסתיר את הרגשות שלי. זו הייתה חולשה אצלי. עבר שבוע מאז הנסיעה המטופשת הזו עם דור. ראיתי אותו מאז רק פעם אחת, הוא עבר ליד חדר האוכל כשאני יצאתי ממנו. המבטים שלנו התלכדו לשניה ואז הסטתי את שלי. ניסיתי שלא לייחס לזה חשיבות. זה היה דבר כל כך קטן, שולי ומטומטם כדי שאני אייחס אליו חשיבות, אבל עברה שעה וחצי עד שהמחשבה שלי התפנתה שוב. לא דיברתי על זה עם בר. היא ניסתה להוציא ממני משהו, כל דבר, אבל העדפתי לא לדבר על זה. לא לדבר בכלל.
למרות שלא היה לי חשק לצאת, רון גררה אותי מחוץ לבית ביום שישי. אבל כשהיא ראתה שאני מנותקת מכולם, היא החליטה לגרום לכולם לחתוך וללכת לבית של אחד מאיתנו. ראינו איזה סרט, סרט שהייתי עייפה מידי בשביל לראות אותו או לזכור באיזה ז'אנר הוא היה. אבל רון לא כעסה על זה. היא הכירה אותי מספיק זמן בשביל לדעת שאני צריכה זמן לעצמי. אז היא לא לקחה אישית את חוסר העניין שלי בה.

"להקת פופ שוודית בעבר?" ניסיתי להחזיר אותו אל התשחץ שפתרנו יחד, כמו כל יום בשעה 2, אחרי שהגיעו העיתונים ואחרי ארוחת הצהריים.
"אבבא." הוא ענה.
"וואו, זה היה מהר."
"את רוצה שאני אכתוב ושאת תעני על שאלות?"
"לא," צחקתי, "פשוט זה היה מהר מידי בשביל מישהו שאומר שהוא לא אוהב פופ-"
"תכתבי כבר."
"צייר ספרדי?"
"לא יודע. תביאי לי לראות."
"יש א' באמצע."
ובכל זאת הוא לקח את העיתון ממני. "יש לך בחירת מושגים לא מושכלת."
"חסר כוח," הקריא לי כשהעיתון היה רחוק ממני.
"חלש?"
"יופי! אנחנו עובדים טוב ביחד." הוא החזיר אותו לאמצע.
"זמר ישראלי," הצבעתי על המשבצת, "מוקי מתאים."
"עזב, נטש.."
עזב.
"איזה אותיות יש?" הוא דיבר אל עצמו, "ז'.. אממ?" הסתכל עליי. "זנח."
הוא הסתכל עליי שוב.

"דניאל. שוב?"
הוא הניח את העיתון.
"את לא רוצה לדבר?"
"לא."
"אז אני אזרוק דברים ותמצמצי כשאני קולע."
"לא."
"רבת עם מור?"
גלגלתי אליו עיניים, מנסה להגיע לעיתון שהוא ממשיך להרחיק ממני בתגובה.
"משהו בבית?" הוא נזהר, "אחיך?"
שתקתי.
"החבר הסודי שלך מהבסיס?"
ניסיתי שלא לשנות את שפת הגוף שלי, אבל אז הייתי מודעת לאיך שבעלתי רוק.
"בינגו."
ניסיתי להגיע לעיתון שוב, אך ללא הצלחה.
"הוא עשה לך משהו? הוא פגע בך? את פגעת בו? היה נמאס לך ממנו?"
חשבתי על לקום וללכת, אבל ידעתי שזה רק יגרום לו לא לוותר, אז העדפתי להישאר שם ולחכות שהמילים שלו יגמרו.
"זה היה הוא, נכון?"

"דני, רק תני לי את השם המלא שלו. אני אעשה את כל השאר. אני מבטיח שלא יהיה לך שום קשר לזה."
הוא לא הוריד ממני את המבט, אבל אז, אחרי כמה שניות של שקט, קרה משהו שלא יצא לי לראות הרבה. רועי הפך לרציני.
"את לא סומכת עליי?"
"זה לא.. אני פשוט לא רוצה לדבר על זה.."
"את לא חושבת שאני יכול לעזור?" הוא עדיין היה רציני, ויכולתי לראות את זה מהצד שלו לרגע. הוא היה פגוע? מזה שאני לא לוקחת אותו ברצינות מספיק כדי לדבר איתו גם על דברים כאלה.
"הוא נפרד ממני." הוא נתן לי לקחת את העיתון ממנו. והסתכלתי על התשחץ, אבל לא באמת הצלחתי לחשוב על שום תשובה.
"הוא אמר למה?"
"הוא אמר שהוא צריך להתמודד עם כמה דברים. לבד."
"איזה דברים?"
"אני יודעת.. להוציא את הראש מהתחת שלו אולי."
"דניאל!" הוא צחק, "שפה!"
"פגיעה בגוף או ברכוש?" שאלתי.
"נזק." הוא ענה כבדרך אגב. "הוא אידיוט."
"אני יודעת."
"אני רציני. את יודעת מה אני חושב עלייך."
"ומה זה?" התחכמתי. הרצון מהתת מודע שלי לשמוע מחמאות כשאני מרגישה ברצפה.
"שאת מהאנשים הבודדים שאני יכול לדבר איתם ואני לא הולך ממך תוך כדי שיחה."
"זה נכון."
"וזה אומר הרבה. את יודעת עד כמה אני חולה עלייך. את חכמה. אולי אין לך ידע כמו שלי במושגים ובגלל זה לא הולך לך עם זה," הפנה תנועה אל התשחץ, "אבל את מבינה את מה שאני אומר. ואת לא מתעסקת בשטויות. ואת לא דרמטית. ואת נראית טוב, את יודעת את זה."
"טוב, צחקתי, דיי." הרגשתי את הלחיים שלי מאדימות.
"לא. ברצינות. הייתי עושה אותך."
הגדלתי אליו עיניים.
"באמת. אם לא הייתי דפוק בקטע הזה כבר היינו ביחד. את כמוני רק בבחורה. וזה מדהים."
"גם כשאתה מנסה להביא למישהו אחר מחמאות, אתה מחמיא לעצמך."
"זו המחמאה הכי גדולה שאני יכול להעניק למישהו."

"הוא באמת טיפש שהוא וויתר עליך, לא משנה מה הסיבה." הידיים שלו זזו בהגזמה. "ואת לא צריכה מישהו כזה לידך, מישהו שמוותר כשנהיה קצת קשה."
"צודק."
"כל דבר לטובה."
"איך זה יכול להיות לטובה?" צחקתי במרירות.
"זה לא חייב להיות משהו טוב. זה היה רע, ממש רע, מה שקרה ומה שהבן זונה עשה." נלחמתי בדחף לצעוק לו 'שפה!'
"אבל זה יהיה לטובה. את תלמדי להתרחק מאנשים כמוהו ואת לא תיפגעי שוב. זה מה שטוב."
המשכתי כאילו להתעסק בתשחץ, מנסה למצוא במוחי את הסיבה לזה שלא דיברתי עם רועי ברצינות לעיתים קרובות יותר. היה לו דברים חכמים להגיד.
"עכשיו את יכולה לחזור להיות דניאל שאני מכיר? זאת שלא נפגעת מדברים כאלה? זאת שמבינה שלא צריך להתייחס לזה בכלל ושאת לא עשית שום דבר רע?"
הוא צדק.
"את צריכה להתעורר ולעבור הלאה. לא מגיע לו שהוא ישנה לך את המצב רוח."
הנחתי את הראש על הכתף שלו והקפתי אותו עם הידיים שלי, אומרת בשקט, "אם היית קצת פחות חזיר, היינו ביחד."
"ההסכם של 'חתונה בגיל 40' עדיין תקף, לא?" הוא דיבר על האחד שעשינו אחריו שנפרדתי מזיו וצחקנו שנהיה רווקים לנצח. אז הבטחנו שנהיה חייבים להשתקע, ושאם נגיע לגיל 40 כששנינו רווקים, נתחתן.
"ברור."
"אז אני אנסה לעבוד על זה עד אז."

__________

יום שישי הגיע. סופסוף. לא יצאתי הביתה, אבל יום שישי זה היה הדבר הכי קרוב לבית. יכולנו לא ללבוש מדים באזורים מסויימים בבסיס, כי כולם כבר נסעו לבתים שלהם. הבסיס היה שקט. ואחרי שסיימתי את תורנות השמירה שלי אתמול, שבת בבסיס בהחלט אמרה ימים של שקט.
"אהובתי."
הקול של רועי גרם לי להסתובב בבהלה. אבל כשנרגעתי ראיתי שהוא עמוס בשקיות מהקניות ששלחתי אותו לעשות, אז התקדמתי אליו וניסיתי לקחת חלק מהן, אבל האגו שלו לא וויתר לי ולא הצלחתי לקחת אפילו לא אחת ממנו.
"הבאת הכל?"
"ברור."
"הבאת לי את הקורנפלקס-"
"כן."
"ועוגה? יש ל-"
"נועם יום הולדת. כן, הבאתי לה."
"והגבינות, באיזה שקית הן?"
הוא סימן לי עם הראש על שקית אחת.
"אני לוקחת את זה למקרר. הגבינות והחלב יתקלקלו אם נשאיר אותם פה."
"חלב?"
"לא הבאת חלב?"
"את לא ביקשת חלב."
"ביקשתי בעיקר חלב."
"את ביקשת קורנפלקס, אמרתי לך שיש אצלי חלב, אז אמרת לי לא להביא."
"אמרתי שתביא שיהיה לי עוד."
"אני מבטיח לך שלא."
"אני מבטיחה לך שכן."
"אוקיי." הוא הניח את השקיות על הרצפה בזהירות, ואז הוציא את הפלאפון שלו. "בואי נשמע."
"מה?" לא הבנתי את הכוונה שלו.
"את השיחה. אני אומר לך שלא ביקשת חלב. שנתערב?"
"אתה רציני? אתה מקליט את השיחות שלנו?"
"אני מקליט את כל השיחות שיש לי." הראש שהיה מורכן אל הפלאפון שלו מנע ממנו לראות את המבט המופתע-מודאג-מפוחד שלי.
"בשביל מה? אתה סוכן מוסד?"
הוא חייך אליי ואז החזיר את ראשו מטה. "בשביל מקרים כאלה, להוכיח לאנשים שהם טועים."
"יש לך שיגעון גדלות."
"טוב, שקט עכשיו." ואז הוא השמיע את השיחה. ואז עברו כמה שניות. ואז הוא העביר לחלק הרצוי. ואז שמענו את מה שרצינו. ואז הוא עצר אותה.

"אני הולך לקנות חלב."
התאפקתי מלחגוג את ניצחוני. הוא חזר את כל הדרך בשביל לקנות משהו בשבילי, לא יכולתי לצחוק עליו. אז אמרתי תודה בצורה בוגרת והוספתי שאני הולכת לשים את כל הדברים בחדר וניפגש באותו המקום אחר כך.

אחרי שהנחתי את הדברים בחדר, עשיתי את דרכי חזרה, יודעת שרועי לא יחזור בחמש הדקות הקרובות. אז הוצאתי את הפלאפון שלי ונכנסתי לדברים רנדומליים כדי להעביר את הזמן.
"דניאל!" ניתקתי את המבט מהפלאפון, מסתובבת אל מקור הרעש.
נועם ישבה בספסל עם מישהי שאני לא מכירה, וכשהתקרבתי כמה צעדים, כשזה מאוחר מידי כבר ללכת מהמקום, יכולתי לראות את דור יושב ליד המישהי הלא מוכרת, שהסתירה לי אותו מקודם.
"בואי שבי איתנו."
"אני צריכה ללכת-"
"את לא יכולה להגיד לי לא." היא הצביעה על הזר שהיה על ראשה. "אני ילדת יום הולדת."
צחקתי בנעימות, למרות שזה הדבר האחרון שרציתי לעשות, להסכים איתה ולהמשיך להתקרב.
"יש לי איזה דקה." התיישבתי עם מוכנות לקום ולברוח משם.
"אני אושר." הקצינה שישבה מולי הציגה את עצמה.
"דניאל." חייכתי אליה בחזרה, "חדשה פה?"
"לא, פה רק לשבת, היחידה שלי ישנה קרוב לאזור."
הרגשתי את המבט של דור עליי. הרגשתי את זה פיזית.
"אני גם מכירה אותה מהבית." ילדת היום הולדת הוסיפה. "והיא גם את דור, מאיפשהו."
ואז הסתכלתי עליו בפעם הראשונה. המבט שלו היה תקוע עליי.
"באמת?" צחקקתי, אפשר היה לשמוע שזה מאולץ.
"בה"ד 1. כולם הכירו אותו שם." היא צחקה והעבירה עליו יד למאית שניה.
"אז הסתדרת פה. את כבר מכירה חצי מהבסיס שלנו."
"כן, תהיה שבת כיפית." היא חייכה אליי, אבל החיוך שלה לא עבר אל העיניים שלה. משהו בה לא היה נראה לי טוב.
"טוב, אני צריכה לזוז, היה נחמד להכיר. נועם, אני אדבר איתך אחר כך."
"ביי." שתיהן אמרו יחד.
וכשהתקדמתי כמה צעדים שמעתי את הקול שלו. "רגע, דניאל."
הסתובבתי ונעצרתי במקום.
"אני בא לכיוון שלך."
חצי חיוך, מזויף, יצא ממני שוב.

"אנחנו יכולים לדבר רגע?"
"לא."
דניאל, את לא עצבנית עליו. לא מגיע לו שהוא ישפיע על מצב הרוח שלך. אדישות.
"אני ממהרת." הוספתי בטון יותר רך.
"חצי דקה?"
עצרתי את גלגול העיניים שאיים לפרוץ. "בשביל מה?"
"רציתי לדעת אם את בסדר."
"בסדר גמור." אמרתי בטון הכי מוצלח שהיה לי.
"אוקיי."
"אוקיי."
הוא היה מובך.
"עוד משהו?"
הוא המשיך ללכת כשהידיים שלו היו בכיסים. היינו קרובים לצומת הזו, שקיוויתי שאחריה הוא כבר לא ימשיך לעקוב אחריי.
"טוב.. אני הולכת לשם," הצבעתי, מקווה שהוא יבין את הרמז, שהוא לא מוזמן. "ביי."

"מגיע לך יותר טוב." הוא סינן לפני שהספקתי להסתובב. הוא עצר במקום, הידיים עדיין בכיסים, כאילו הן מושכות את הכתפיים שלו מטה גם.
"מה?"
"מגיע לך יותר טוב ממני."
שחררתי את הרגליים שלי, שהתקבעו במקום לדבריו, "אני יודעת." והלכתי משם.