פרק 17 בין הצללים

פרק 17

"היי," נטע נכנסה למשרד עם שתי קלסרים גדולים שהסתירו חצי מהפרצוף שלה, "הבאתי לך את הדוחות מכל השנה האחרונה שביקשת"
"תודה" השיב ועזר לה להניח אותם על השולחן.
"תגידי," אמר בדיוק לפני שהיא חזרה על עקבותיה ליציאה מהמשרד, "איה כבר הגיעה?"
"הא…" נימה הססנית התגנבה לקולה, "הבנתי שקרתה תקלה קטנה"
"תקלה?" הרים גבה וכל גופו התקשח.
היא מגחכת כאילו זה היה התחלה של בדיחה גרועה ולבסוף הרצינה כשהבינה שאין צחוק בדבריו, "התקשרת אליה כי נתקעת בלי מפתח"
ההבנה החלה לחדור והבהלה תפסה אותו לא מוכן. לא שזה נראה כלפי חוץ.
כלפי חוץ המעטפת
אבל בפנים הוא רתח מכעס. עוז יצר איתה קשר. לעזאזל.
"ואיך זה מסביר את זה שהיא עדיין לא כאן?"
"הא…" היא נראתה מבולבלת, "נתת לה יום חופש כפיצוי"
"הו," הוא אילץ את עצמו לחייך, "תודה נטע. זה לגמרי ברח לי מהזיכרון"
"אין על מה" מלמלה ויצאה.

"מה כל-כך דחוף?" נעמה נכנסה למשרד כמו סופת טורנדו, זורקת את התיק על הכיסא לצידה ומתיישבת בדרמטיות.
"גיליתי איך עוז הצליח לצאת"
"זה לא כזה מפתיע. עוז מתוחכם"
"הוא התקשר למזכירה שלי"
"החדשה?" הרימה גבה מופתעת, "זאת שהגעת איתה להשקה ושיגעה את המדינה?"
הוא הנהן בראשו והתעלם מההתלהבות הניכרת בקולה, "הוא מחפש דרך להתקרב אליה"
"אוי, נו, היא לא הסגנון של עוז" היא ביטלה את דבריו בהינף יד. "הוא סך הכל חיפש דרך לצאת והיא הייתה הראשונה ברשימת אנשי הקשר שיכלה לעזור"
זה היה סוג של נכון. עוז אהב אותן קלות להשגה, את הזן התל אביבי שיוצא למסיבות הכי שוות בעיר בשביל מטרה אחת – סטוצים.
אבל משהו באינסטינקטים שלו אמר אחרת. הוא לא סתם הפך להיות פרנואיד. הנורה האדומה לא הפסיקה להבהב ולרמוז על סכנה מתקרבת.
"הוא מתכנן משהו בניסיון להתנקם בי, מחפש נקודת תורפה-"
"-רגע," נעמה קוטעת אותו, "זה אומר שבעקיפין אתה מעוניין באיה?" היא נשמעה משועשעת.
דניאל מכחכח בגרון, כאילו שוקל לשכתב את האמת, אבל אז אומר, "זה לא כזה משנה"
הדבר הזה, כמובן, נקרא התחמקות אלגנטית. נעמה הייתה צריכה להבין את הרמז ולהניח לנושא. אבל זאת נעמה והיא לא תניח לך לנפשך עד שהאמת תישמע בקול.
"נו," היא לוחצת. "תפסיק להיות יבש כמו צנון"
"את בלתי נסבלת" הוא נכנע בהתנשפות, "יש בה משהו" זה כל מה שהוא היה מסוגל להודות. כזה הוא היה. ממעיט במילים ובגילוי רגשות, באותה דרך מרוחקת ואדישה שאופיינית לו.
אבל זה היה מספיק בשביל נעמה לקרוא בין השורות ולחייך חיוך שבע רצון.
"אל תדאג," היא העבירה את ידה על כתפיו כאות עידוד, "אנחנו לא ניתן לעבר לחזור על עצמו"

דניאל עמד בפתח הדלת, ואת זה אני מגלה בתדהמה מהולה ברגש המקביל לאימה.
אני קופאת במקומי, מוכת אלם בזמן שאני בוחנת את הזיפים הסקסיים שעל הלסת שלו, את האש הבוערת בעיניו – שתואמות באופן מסעיר את הז'קט העור הנועז שהחליף חליפה ועניבה.
הוא נראה נאה כל-כך בסגנונו המחוספס עד שנשמתי נעתקת.
כל זה נראה כל-כך לא הוא עד שלרגע שקלתי אם אני הוזה.
זה נראה כאילו דניאל שם עליו תחפושת של סטוציינר מניאק שחי את חיי הלילה התל אביבים. שונה כל-כך מהתדמית הכבדה והרצינית להחריד של האיש העסקים המדופלם.
אני מתפעלת מההבדל בין שני הניגודים – ומהתחושה שכל אחד מהם מעורר בי.
"היי," אני לא מצליחה לשלוט בקול הרועד שלי.
הוא מתקרב ומצמיד אותי אל הקיר, גורם לי להתנשף מהצעד המפתיע ולהשתתק לכמה שניות של הלם.
אני מרגישה את החזה שלו צמוד אליי, מתנפח בפרץ של טסטוסטרון. אני מתאמצת לבלוע את רוקי. הלב שלי עולה לגרון כשאני פותחת את הפה, אבל לא מוצאת מילים. לפחות לא כאלה שאני יכולה להגיד בקול רם.
"התגעגעתי אלייך, איה"
יש משהו באופן שבו הוא משתמש בשם שלי. כאילו הוא יודע, בלי שאגיד את זה, מה אני מרגישה – עד כמה התגעגעתי.
ויש גם משהו באופן שהן נאמרות – באמת הכנה, בפשטות יפה ובקלילות כאילו זה לא עניין גדול להגיד אותן. כאילו זה הדבר הכי מובן מאליו.
ובכל זאת הלב שלי דופק חזק יותר מהווידוי.
"אל תחשבי יותר מדיי." אצבעותיו מטיילות בסיור על פניי, "תיהני מהרגע. הלילה הזה… יהיה לי לעונג לעביר אותו איתך"
הוא מבטא את מילותיו בפלרטטנות עד שזה נשמע כמו שורה שנלקחה מאיזה סרט הוליוודי ישן. אני שוב מופתעת. דניאל לא נראה אחד כזה שיצוטט שורות. הוא יותר מאלה שתמיד היה להם את הקסם שלהם שמייחד אותם. מה שכן ייאמר לזכותו, זה הכוונה. הוא מתכוון לזה. אבל זה עדיין לא מספיק מרשים בשביל להפיל אותי.
אני צוחקת בעצבנות, "אני לא טיפוס של לילה אחד"
הוא מחייך חיוך שובב ואני מרגישה מסוחררת, "הו, מותק, את רוצה את הלילה הזה בדיוק כמוני"
הוא לוחש לאוזניי, נושם שוב, הפעם קרוב יותר אל צוואר, מספיק קרוב בשביל שאוכל להריח את העור שלו ואת ריח הסיגריות הנודף מפיו. ממתי הוא מעשן? תהיתי לעצמי.
אני מצטמררת ומרגישה את העור שעל זרועותיי מתחיל לסמור. שפתיו מנשקות את מורד צווארי בעדינות
שגורמת לי לרצות לגרגר כמו חתולה מסופקת.
וזה רק מתחיל להחמיר – או להשתפר – כדניאל רוכן ויורד לנשק את החזה שלי, פותח את כפתורי החולצה.
זה נעים אבל כשתריסר דברים חולפים בראשי באותו רגע – כשכולם לא הולמים את הכבוד שלי ואת כולם לא ניתן לבלום – אני מרגישה גל של גוש צורב עולה בגרוני.
אני לא מתכוונת להיות הסטוץ החד פעמי שלו. הבובה שהוא מתמרן לפי מצב הרוח שלו, מטלטל את הלב שלי בחוטים שהוא שולט. אני לא אספק לו את הכוח הזה.
"דניאל..אני…אה.." אני מגמגמת למרות הרצון החזק לקפוץ ולצעוק.
זה לא התאים לו. האיש עם החליפה היה איש של כבוד, היה לו את האבירות והנימוסים. יכולתי לחוש את זה באותו היום שהזמין אותי להשקה.
והיום, הוא הופיע בדלת שלי בחיוך חוצפן ובמטרה אחת – להכניס אותי למיטה. והוא ישתמש בכל האמצעים הדרושים לכך.
"די," אני מוצאת את הכוח להתרחק ולהדוף אותו מעליי, "זה לא מתאים"
"שש" הוא הוא מצמיד את שפתיי אל שפתיו אבל אני מתחמקת, מטה לצד את ראשי.
"כדאי שתלך" אני נשמעת הרבה יותר בטוחה ממה שאני מרגישה.
רציתי את זה. רציתי את הידיים האלה שנחו על גופי, גדולות וחמות, מלטפות ונוגעות, קצת ועוד קצת, כאילו יש גאות שסופת אותו אליי.
אבל רציתי את זה מהמקום האמתי של התשוקה, נטול משחקים וכוונות נסתרות.
פניו קרובות לפניי כשאצבעותיו משתחררות, מתארגנות מחדש. הוא מסתכל עליי במבט ארוך שגורם לי להסמיק. המבוכה מהר מאוד מכסה את האווירה כמו ענן אפור שמבשר על סערה מתקרבת.
לבסוף הוא מחייך. חיוך שאני חורטת בזיכרוני בקדחתנות. זה היה חיוך שיודע הכל – שמבטיח שזה לא התחלה של סוף. הבטן שלי מתהפכת.
"אנחנו נתראה, איה" זה היה הבטחה עוצמתית שנאמרה בנימה חמימה ומלאת ביטחון. הוא שולח לי נשיקה חפוזה על השפתיים ובאותה מהירות שנכנס – יוצא מהדירה.
אני אמורה להרגיש טוב. לא נתתי לעצמי ליפול לתוך הפיתיון שלו. אני אמורה להרגיש הקלה. האלילה הפנימית שלי צריכה לתת לי תריסר של מחמאות מחזקות על כוח נשי.
ועם זאת, באופן מוזר שכזה, אני מלאת חרטה. המחשבות על מה שהיה יכול לקרות אם… מחלחלות עמוק ללב ולמחשבות של הלילה.
ויותר גרוע מזה – אני מרגישה נזקקת. נזקקת למגע שלו עד שזה הופך להיות צורך של ממש.
ככה מרגישים כשרוצים מישהו עד כדי כך?