פרק 15 – חלק א’ – צללים מרצדים

פרק 15 – חלק א' – צללים מרצדים

"את יוצאת?!" צעקתו של אדיר פילחה את הדממה והוציאה אותי מהטרנס אשר הייתי שרויה בו.
"א…אה, כן, רק עוד רגע!" גמגמתי ונעמדתי באמבטיה בזהירות, אך במהירות. שטפתי את גופי אשר היה לבן מהקצף אשר שחה באמבטיה, חפפתי את שיערי ויצאתי מהאמבטיה. שלחתי את ידי אל מתלה המגבות ומשכתי מגבת לבנה, גדולה וצמרירית, אשר הייתה נעימה למגע.
כרכתי את המגבת סביב גופי ונעמדתי מול המראה אשר הייתה תלויה מעל הכיור.
פניי היו לבנות כסיד, ועיניי אדומות כדם. הייתי מפוחדת ומבוהלת. בזמן האחרון ההתקפים שלי באים בתדירות גבוהה יותר, והם קשים יותר מפעם לפעם. הנחתי את ידי על מצחי, וגיליתי כי הוא רותח. בלעתי את הגוש אשר היה בגרוני, והסטתי את מבטי מהמראה. הנפתי את ידיי לצדדים והנחתי למגבת לנחות על הרצפה הקרירה. לבשתי את הפיג'מה אשר ליז השאילה לי, הברשתי את שיערי ויצאתי מהחדר האמבטיה. אדיר עמד לצד הדלת, ומלמל כשפסעתי לצידו,
"המלכה הואילה בטובה לצאת מהאמבטיה? אבל עברה רק שעה!" אמר בציניות, ואז הבחין בפניי ובעיניי,
"שון? מה קרה?" הוא שאל לפתע, תווי פניו התעוותו בדאגה, מה שגרם לליבי לקפץ בהפתעה. אדיר דואג לי? לזאתי שהוא כל כך שונא, ורק מחכה לרגע בו יוכל להפטר ממנה? בכל מהלך הערב הוא היה מוזר, וחששתי שאני לא היחידה שיש לה חום,
"הכל מעולה…" מלמלתי והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות אשר מובילות לסלון. לפתע הצללים בעיניי החלו לרצד, וגופי רעד. כתמים שחורים הסתירו את דרכי אל המדרגות, וכוחותיי האחרונים נטשו אותי.
"שון? מה קרה לך?" שמעתי את אדיר שואל בלחץ, מרים מעט את קולו, אך לא הצלחתי לענות, למרות שרציתי.
לפתע הרגשתי את גופי נשמט על הרצפה.
נ.מ אדיר –
"שון?!" צעקה נפלטה מפי ברגע שגופה פגש בקרקע. רצתי אליה וכרעתי ברך לצידה. הנחתי את ידי על מצחה, וגילתי שהוא רותח.
"זין… זין! רז, ליז, תזמינו אמבולנס! שון התעלפה!" צעקתי בהיסטריה, ושמעתי כפות רגליים עולות במהירות במדרגות,
"מה?!" רז נעמד לצידי, ואז כרע ברך לצד שון. "מה קרה לה?!" הוא שאל בלחץ, בעיניו מבצבצת דאגה.
"החא פתאום התעלפה… אין לי מושג מה קרה, היא לא נראתה טוב, העיניים שלה היו אדומות, והפנים חיוורות. ליז מזמינה אמבולנס?" שאלתי, ובספירה של שלוש הרמנו את שון, אני מהבית-שחי ורז מהרגליים.
ירדנו באיטיות ובזהירות במורד המדרגות, ולבסוף, כשהגענו לסלון, הנחנו את שון על הספה. רז הרים את רגליה וניסה לגרום לה לחזור להכרה, וליז יצאה מהמטבח, שעיניה אדומות.
"האמבלונס יהיה כאן בעוד כמה דקות." היא לחשה, ואני חיבקתי אותה אלי. ידעתי ששון מאוד חשובה לה.
"אני דואגת לה." אמרה בשקט, ואני ליטפתי את שיערה,
"גם אני דואג לה." אמרתי בכנות, וליז הביטה בי בהפתעה. למען האמת? הופתעתי מעצמי.
בימים האחרונים אני ושון התקרבנו, והבנתי שהיחסים בנינו קיצוניים ואף רגישים מאוד.
פעם אנחנו יכולים להיות קרובים וכל החרא הזה, ופעם אנחנו יכולים להפוך עולמות מרוב ריבים. הדבר היחיד שאני יודע, זה שהיא שווה בטירוף. כוסית אש.
אבל… מה אם אני גם מרגיש אליה משהו? לא, אין סיכוי. להתאהב בשון? לא בחיים האלו. או בחיים אחרים.
***
נ.מ שון –
ניסיתי לפקוח את עיניי, אך לשווא. כבר רבע שעה שאני מנסה לפקוח את עיניי, אך העפעפיים כבדים מדי. אוקיי, עוד ניסיון אחד ודי. ניסיתי לפקוח את עיניי, ולמרות הכאב שפילח אותן, הצלחתי לפקוח אותן. הדבר היחיד שהצלחתי לראות היה… כלום.
רק רקע שחור בעיניי, וצבעים מרצדים.
הנחתי את ידיי על עיניי, לחוצה. אולי לא הצלחתי לפקוח אותן? אך לא, העיניים היו פקוחות. יבבה נפלטה מפי, וגופי התחיל לרעוד. כאב ראש אחז בי.
"א…אני לא רואה!" צרחתי, עיניי התמלאו בדמעות.
לפתע הרגשתי יד חמה וגדולה על ידי, ואחזתי בה, אחוזת דיבוק,
"א…אני לא רואה! תע…זור לי!" ייבבתי, ולחצתי על היד.
"תקראו לרופא, היא לא רואה!" שמעתי את קולו הלחוץ של אדיר, והנחתי שזו היד שלו.
"א…אני לא רו…אה א…דיר." בכיתי. ידיי עלו אל פניי וגיששו אחר עיניי, כשהרגשתי את הריסים שלי, משכתי בהם בכל הכוח.
הדמעות לא חדלו לזלוג על לחיי. מה קורה פה? למה אני לא רואה דבר? רק צללים מרצדים?
"תרגעי, אלוהים… שון, תרגעי." ידיו של אדיר הרחיקו את ידיי מעיניי, ועטפו אותן בחום. לחצתי על ידיו ולחשתי,
"תעזור לי."
***
אז… החלק השני יעלה בערב, ובו תבינו מה בעצם קרה בפרק הזה.
אז… מה קרה לשון?
תרשמו לי את הניחושים שלכם בתגובות (: