פרק 15 – דורי מאוהב

פרק מיוחד, הוא מנקודת המבט של דור
תהנו ♥

__________

״התגעגעתי אל האוכל הזה.״
״אז תבוא לבקר יותר.״ החלפתי את אמא שלי והבאתי תגובה עוקצנית, כזו שהיא תהיה גאה בי עליה, ואחי רק יתעצבן ממנה יותר.
״חנפן.״
״דיי בנים.״ אמא התפרצה לשולחן, מניחה את צלחת האורז ומתיישבת סופסוף.
״אני מרגישה שאני הבוגרת היחידה פה.״ אור נאנחה, נשענת עוד יותר על הכיסא שלה בייאוש מעושה.
״חזרנו לתקופה שהייתם ילדים?״
״הלוואי.״ אדם נאנח, מחקה את ישיבתה של אור. ״הרבה עומס בעבודה. המון. יותר ממה שאפשר לדמיין. הייתי נותן את הכל בשביל לחזור לגן של פנינה.״
״פנינוש!״ אור חזרה לחיים. ״רק השבוע סידרתי כמה מגירות. מצאתי תמונות מהגן. מצאתי תמונה שלי עם לבן, וזר על הראש. בטח בשבועות. ופנינה החזיקה אותי על הידיים. אותי! כולם ישבו לתמונה ורק אני עם ייחס ווי.איי.פי.״
״כי בטח בכית.״ הערתי בשקט.
״אמא!״
״אני בטוחה שלא מותק. זה כי היית ילדה יפה. היא נורא אהבה אותך.״
״שמעת דור? אני הייתי ילדה יפה.״
״אני מעדיף להיות תינוק מכוער ולהיראות עכשיו טוב.״
״אבל אתה לא.״ אדם הכניס את עצמו לשיחה.
״אז אתה בצד שלה? כולם אומרים שאנחנו דומים.״
״אני בצד של מי שצודק.״
״ותפסיק עם המבטא הזה. אתה בקושי חודש במנהטן.״
״שנתיים.״
״תפסיקו. אין משיחין בשעת הסעודה.״ הוא לא נראה מוטרד במיוחד. ולא חיכה לתגובה מצידנו. הוא היה עסוק בצלחת שלו. העולם היה יכול להתפוצץ מסביבו, אבל שימו צלחת ליד הבנאדם..
״הוו. שלום אבא. איפה היית כשקראו לבת שלך מכוערת?״
״עסוק בדג. וגם אתם צריכים. אם אתם לא רוצים שהוא יתקרר.״ הוא עשה תנועה מוזרה עם המזלג, כאילו למהר אותנו.

״כן אור. לאכול ולא לדבר.״
״דורצ׳ו, מספיק לריב עם האחים שלך.״ אמא נתנה בי מבט מזהיר.
״את צודקת אמא. בתאבון.״ חייכתי אליה.
״תפסיק כבר להתחנף אליה. היא חייבת לאהוב אותך גנטית.״
״אני לא. אני רק מעניק אהבה. פי שתיים ממנה כי אתה לא פה כל הזמן.״
״אבל אני הבאתי מתנות.״
״אני המתנה הכי גדולה.״ ואחרי שקיבלתי הנהון מאמא, חזרתי לקחת עוד ביס מהצלחת שלי עם חיוך מרוצה.
״הבאתי לך את הבושם הזה שביקשת, אגב.״ פנה אל אור שהחזירה לו תודה.

״לאן אתם יוצאים היום?״ אור שאלה את שנינו.
״אני נוסע אל רותם. אני ישן אצל ההורים שלה ומחר נבוא לפה. בערב נצא למסעדה? על חשבוני.״
״כן, זה יהיה נחמד.״ אמא חייכה אליו, מעבירה סימן לאבא שיגיב גם, אבל הוא שקוע באוכל שלו.
״אני יכולה להביא גם את נתן?״
״ברור.״
״ודור, תביא את דניאל!״
״אני אשאל אותה.״
״דניאל?״ אדם פנה אליי.
״לדורי יש חברה חדשה. כמה חודשים כבר.״ אור הוסיפה טון מתגרה אבל שום דבר ממה שהיא אמרה לא הרגיז אותי.
״מברוק, אחי.״ הוא חייך אליי. וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא כמה זמן הוא לא אמר את המילה ׳מברוק׳, אי שם במנהטן.
״כן..״ מילמלתי. לא בטוח מה להגיד. הוא לא ראה אותי עם מישהי קבועה. לא מאז שהוא עזב. גם לא לפני זה. לא מאז מה שקרה.
״ואיך היא?״ השאלה שלו הייתה מופנית יותר אל שאר השולחן.
״מקסימה,״ אמא אמרה כשאבא המהם, מתרכז בשיחה בפעם הראשונה.
״כן. אנחנו החלטנו שאנחנו אוהבים אותה.״
״אישור מאור? זו בטח מישהי רצינית.״
״היא מהממת. באמת. וגם יפה.״
כן? שאל אותי ללא מילים.
״אין לך מושג אפילו.״ הגבתי.
״הוו, דורי שלנו מאוהב.״ אור הוסיפה.
ואז זה קרה. הבטן שלי התהפכה והלב שלי התחיל לרוץ מהר יותר. נמנעתי מקשר עין, מקווה שאף אחד לא שם לב לשינוי הפתאומי הזה.
״באמת?״
אבל אור שמה לב.
יכולתי להרגיש את המבט הנוקב שלה, אבל עדיין חיפשתי כל דבר מעניין בחדר בכדי להימנע ממנו. לפתע חתיכת הדג בצלחת שלי הייתה הדבר הכי מרתק ששמתי עליו את העיניים שלי כל היום.
״דור?״
״אפשר לא לדבר על זה?״
"הוא באמת נתפס, אה?" שמעתי את הקול של אדם ברקע, אבל התעלמתי מחילופי הדברים בניהם. אם לא אגיב, הם ישתקו. זה תמיד היה ככה. נשאר לי רק לקוות שהם יבינו שזה לא משהו שאני רוצה לדבר עליו.

סיימנו לאכול, אבל אף פעם לא קמנו בחצי שעה שאחרי. אבל העקצוץ הזה באצבעות שלי לא השאיר אותי רגוע. הייתי חייב להתרחק.
"למה אתה קם?"
"אני יוצא לשאוף קצת אוויר. חנוק לי קצת. אני מצטער."
"להביא לך-"
"לא, אמא." עצרתי אותה לפני שהספיקה לקום מהכיסא. "אני אשב בחוץ כמה דקות ויעבור לי."
"אולי בכל מקרה?"
נענעתי בראשי כתגובה, ולפני שיצאתי לחצר טפחתי לאדם על הכתף. "אל תיקח את זה אישית."
"אתה לא רואה אותי חודשים וקם ברגע הראשון שאתה יכול. לא אישי. אני מאמין."

נשכבתי על הדשא שהיה קצת לח, ועצמתי את עיניי. תמיד אמרתי שצריך לנצל פה את הלילה, שמפה אפשר לראות את כל הכוכבים, מבלי האורות של העיר שמפריעים.
אבל לא יכולתי להשאיר אותן פקוחות. הכל הרגיש לי כבד.
כבד מידי.
כעסתי על עצמי. הייתי יותר חכם מזה והגעתי למצב הזה שוב.
אבל כעסתי על עצמי, כי ידעתי שאני שוב אפגע במישהו. עוד פעם כל הרגשות אשם. הכל מחדש. רק כי לא יכולת להחזיק את עצמך ליד בחורה. טיפש.
עוד פעם היית אנוכי, ועוד פעם מישהו הולך להיפגע.
ניסיתי לשכנע את עצמי שהיא מיוחדת. שאני לא יכול לתת לזה לחמוק ממני. אבל זו בדיוק הסיבה שזו בעיה. היא מיוחדת. וזה לא מספיק טוב.
אני לא מספיק טוב עבורה.

__________

המבט שלה תפס אותי. אהבתי את זה שיכולנו להבין אחד את השני רק ממבט אחד, אבל כרגע, שנאתי את זה.
היא דאגה לי, אפשר היה לראות את זה. למה שהיא תדאג לי ושזה לא יהיה ההפך? זה לא התפקיד שלה לדאוג לי. זה התפקיד שלי.
אבל לא, אני לא מסוגל לעשות את זה, עם כל החרא שהולך לי בראש. הולך, יותר כמו רץ. רץ לי מרתון בראש. היא לא צריכה להיות בראש שלי ביחד עם זה. מגיע לה מישהו טוב, נקי. שיגרום לה לחייך ולא לדאוג.
אני לא אמור לקבל אותה, את כל זה. אני לא יכול לקבל את כל זה, לא מגיע לי. לא עשיתי שום דבר טוב בכדי לזכות בה.
היא הושיטה לי יד והלכתי אחריה, קם בסרבול מהשולחן הרועש, וחש בהקלה כשיצאנו מהבר. המוזיקה שחזרה על עצמה התחלפה ברעש של הגלים, כשהבר היה ממוקם על החוף.
הגלים לא הרגיעו אותי, להפך, כאילו אלוהים נרגש כמוני, סוער.
"מה לא בסדר?" ידי עדיין בתוך ידה. קדימה, אתה לא דוחה את זה. תגמור עם זה עכשיו. להישאר ככה זה היה הדבר הכי אנוכי שתוכל לעשות.
"הכל בסדר." זה כל מה שיצא לי מהפה. איזה טיפש.
היא התיישבה על מעקה האבנים, שהפריד בין כניסה לבר לבין המדרגות אל החוף עצמו. תופסת בי ומושכת אותי לעמוד, כשהיא בין רגליי. פניה אל מול פניי.
"משהו קרה בבית? משהו עם אדם?"
שתקתי.
"כל הערב היית מוזר. אני לא הולכת להניח לך."
אני מעביר את ידיי בשיער. פילוג עצמי, ענקי. עוד יום, לא עכשיו. אני צריך אותה.
כשהיא לידי, אני מעביר את האגודל על שאר האצבעות שלי, יודע שהיא זו שצריכה להיות שם, שאותה אני צריך להחזיק. התחושה הזו באצבעות לא עוזבת אותי, אבל אני יודע שאסור, שאני צריך להתרחק.
החצי חיוך העקשני שלה דורש תשובה.
די, אתה חייב להתאפס על עצמך.
היא אחזה בפניי והצמידה את שפתייה לשלי, שנשארו חסרות תזוזה. היא התרחקה ממני לאחר שתי שניות, פניה לובשות מבט מבולבל, והידיים חוזרות לנוח על ירכיה.
לא הייתי מסוגל להסתכל לה בעיניים. המבט שלי נעצר על הסנטר שלה, יודע שקצת למעלה אני אשבר ואקח אותה בחזרה אליי.

"זה לא יכול להימשך." המילים יצאו ממני. התחרטתי ברגע שהן עזבו את פי, אבל זהו, מאוחר מידי לסגת.
יכולתי לראות שהכתפיים שלה משנות צורה, נכנסות למצב מגננה. אהבתי את זה בה, במצבים שאנשים אחרים מתפרקים, היא מראה חוזק.
למרות שברוב המקרים הוא היה מזויף, קיוויתי שהוא יהיה אמיתי עכשיו. היא לא יכולה לאהוב אותי, היא לא צריכה להיפגע. אנחנו נפסיק לצאת, אני אפסיק לנשק אותה, אני אפסיק להחזיק בה, ואז היא תכיר מישהו, בלי שום בעיות ובלי שום מטענים, והוא זה שהיא תאהב.
אבל רק המחשבה על מישהו אחר אוחז בה, העביר צמרמורת לכל אורך גבי.

"יש מישהי אחרת?" קולה היה סדוק, מלא בכאב. לא. אלוהים. איך אני ארצה מישהי אחרת. היא כבר לא נראתה חזקה.
"לא." הסתכלתי בעיניה לשבריר שניה, משדר כנות.
"אני צריך זמן לעצמי."
הידיים שלה אחזו אחת בשנייה, נראות חסרות ביטחון על גופה. הייתי צריך כוחות אדירים בשביל לא למשוך אותן אליי.
"אני אביא לך את הזמן."
"אני-" גמגמתי כשהחזרתי את עיניי אל מבטה, "אני לא יכול."
"אוקיי." היא קמה, קופצת על מנת לרדת מהמעקה, ויד אחת נשלחה אליה אוטומטית, לתמוך בה. היא זזה במהירות ממנה.

"יודע מה? לא." היא נעצרה לאחר כמה צעדים. "מגיע לי יותר מ'זו לא את, זה אני'. הייתי יותר מזה. היינו יותר מזה."
"אני יודע שזה נשמע נדוש," גיחוך בלתי נשלט ולחוץ יצא ממני. אל תגחך. שום דבר לא מצחיק במצב הזה עכשיו.
"אני צריכה סיבה אמיתית." עצבנית, התקדמה אליי עוד צעד.
"עוברים עליי הרבה דברים בחיים כרגע, אני לא רוצה שתיפגעי-"
"אז זה בגלל שאתה דואג לי בעצם?" שידרה ציניות. כן.
"אני מבטיח."
"ואתה חושב שאני לא יכולה להיות פה בשבילך?"
"את לא צריכה." הרמתי מעט את קולי. "אני צריך לעבור אותם לבד." שיקרתי. מה יותר יעזור לי ממנה. "אין לי מקום בחיים כרגע לבת זוג."
היא הנהנה בהבנה, מסווה את זה כשהיא פגועה עכשיו, אבל יכולתי לראות לפי הצורה שרגל אחת שלה נשענה על השנייה.
היא לא הוציאה הגה והלכה מהמקום, עוקפת את הבר ומתקדמת אל היציאה מהמתחם.

היא הייתה טובה מידי, וידעתי שזה לא מגיע לי. ידעתי שזה לא מגיע לה.
ידעתי שאלוהים יצר עוד אחד כמוני, שיצליח לאהוב אותה יותר טוב ממני.