פרק 15 בין הצללים

פרק 15

"איפה אתה?" היה רעש של מוזיקה רועשת שהתחלפה מהר מאוד לרעש של רחוב סואן.
"עכשיו יצאתי מאיזה מועדון חשפניות"
"מה-" היא התחילה ואז השתנקה ובלעה את המילים, "בגלל עוז, כמובן" היא פלטה אנחה חירשת. הכל הפך מ"מוזר" ל"אפשרי והגיוני" כשעוז היה בתמונה.
"אני לא מבינה" היא עדיין נשמעה מעכלת את העניין. זה לא היה קל להכיל את זה, הוא ידע. היא בין האנשים הספורים שידעו על הסוד שלו ועל קיומו של עוז והבהלה עטפה אותה, ובצדק. "מתיי גילית שהוא חזר?"
"לפני יומיים"
"לפני יומיים!?" היא הייתה מזועזעת, "ורק עכשיו נזכרת לספר לי את זה?!"
"לעזאזל, נעמה, מה זה משנה עכשיו" הרים את קולו עד שכמה אנשים ברחוב נעצרו להסתובב לכיוונו. שתיקה השתררה מעבר לקו. שום דבר לא נשמע מלבד מכוניות צופרות, רוח שורקת וטיפות של גשם.
הוא התנשף בתסכול, "אני מצטער, לא התכוונתי…זה הלחץ"

כן, זה הפאניקה שפעמה בעורקיו והדהדה בכל רגע נתון כמו פצצה מתקתקת.

"לא, אתה צודק, מצטערת" היא לקחה נשימה עמוקה בניסיון להירגע, "אז…איך זה קרה בכלל?"
"התרופות לא משפיעות יותר" הסביר בפשטות.
"זה אפשרי?"
"מסתבר שכן. אחרי כמה שנים הגוף מפתח עמידות לתרופה והוא חסין"
"זה אומר שעוז יכול לצאת מתיי שהוא רוצה?" היא נשמעה כמו מישהי שנפל עליה דלי מי קרח קפואים.
"לא בדיוק. כרגע הוא יכול לצאת רק לארבע שעות… ככל שהזמן יעבור והגוף יתחסן, הוא יוכל למשוך יותר זמן"
וזאת בדיוק הייתה הבעיה. הזמן היה האויב הכי גרוע שלו.
"כמה זמן?"
"אני לא יודע"
הוא היה יכול לשמוע את הנשיפות הכבדות שלה, את הקוצר הנשימה שהתעטף בחרדה "אני מקווה שדיברת כבר עם הדוקטור המטורף שלך"
"הוא עובד על תרופה חזקה יותר אבל זה ייקח זמן"
"אין לנו זמן" היא אמרה את המובן מאליו, "מה אתה מתכוון לעשות בינתיים?"
"פה אני צריך את העזרה שלך" פסק בחדות.

–

"אני צריך משהו"
זיהיתי את הצעדים המתקרבים עוד לפני שזיהיתי את הקול העמוק שפילח את האוויר. דניאל.
נאבקתי ברצון הנואש להפנות לו גב ובמקום זה, לכדתי את שפתי התחתונה בין שייני וכיווצתי את כפות ידיי לאגרופים הדוקים.
"כן, שמתי לב. השפתיים שלך זזות" ירקתי בעוקצנות בזמן שהמשכתי לאסוף את הדפים המפוזרים בשולחן.
"את עצבנית"
כן, גאון. מעניין למה. חשבתי לעצמי במרירות. הייתי אפילו יותר מממורמרת. הייתי פקעת עצבים, רועדת מכעס ונקמה שבערה בי.
"ההורמונים של גיל ההתבגרות משתוללים" אמרתי בעוקצניות, "מסתבר שאני ילדה קטנה" הוספתי בנימה ארסית.
"איה"
בדרך כלל הייתי נפעמת בהתרגשות מהדרך שבה השם שלי התגלגל בלשונו בנעימות נחשקת ומפתה. הפעם הוא החליק אותה בנימה איטית וזהירה שגרמה לכל המערכות שלי לדלוק.
גבו התקשח במהירות מבעיתה, פניו התאבנו ועיניו הצטלבו בעיניי – כמו חור שחור שנשאבתי לתוכו.
יהיה פה מלחמה?
אם כן לא התכוונתי לקפל את הזנב ולברוח. למען האמת חיכיתי לזה. רציתי לזרוק את החצים המורעלים האלה למטרה שעמדה מולי. רציתי להכאיב לו, ללחוץ על הנקודות הרגישות שאלוהים-יודע-אם-בכלל הם קיימות אצל איש הקרח הזה.
"מה אתה צריך?" קולי היה מורט עצבים עד הסף.
"שתשמרי על מקצועיות" הוא היה קצר ורלוונטי, חד וקולע כמו תמיד. לבי התכווץ. כל מילה שלו הצליפה בי בחוזקה ובכאב. רק הוא היה יכול להיות כל-כך אגרסיבי ונינוח בעת ובעונה אחת.
בלעתי את העלבון הצורב וניסיתי לא להשתולל ולאבד את עשתונותיי, "אני לא זאת שניסיתי להיות ידידה שלך" שלפתי את הקלף המנצח מהשרוול.
הוא הסתכל עליי במבט ארוך ומכשף שמסרב להתנתק, מנסה ללכוד אותי בעוד אחת מהרשתות הסבוכות שלו.
כזה הוא היה.
איש הברזל הזה עם המבט המעושן והחודר שנראה כאילו רואה דרכי, גרם לי לאבד את נשמתי.
הרגשתי חלשה מולו, אבודה, נשאבת אחריו בקסמים זולים בחוסר אונים.
צמרמורת דוקרת גלשה לכל אורך גופי, גורמת לי לצווח בראשי צווחה איומה שהדהדה בכל איבר והרעידה את גופי – אל תתני לו את הכוח לשלוט עלייך.
את אישה בוגרת, עצמאית ומלאת ביטחון. את חזקה.
לרגע אחד של תמימות או טמטום מוחלט, אני חושבת שעיניו יתרככו עוד רגע כמו חמאה על מחבת רותח. שהמסכה שעל פניו תישבר, שהוא יתנצל ויגיד שהוא לא רוצה לאבד אותי.
אבל חוסר הביטחון שלי צחק בזלזול. האלילה הפנימית שלי התמלאה בתחושה מבישה ומטופשת.
אלו היו ציפיות מופרכות מבן-אדם שעדיין עמד מולי, יציב והחלטי שלא מתכוון לסגת ולהיכנע. כלום לא נגע בו, שום רגש לא חלף בעיניו. אטום וריקני. חשוך ואפל.
"אני צריך שתבטלי לי את הפגישות משבע בערב כל השבוע." התעלם באדישות. זה היה מכה מתחת לחגורה, צורבת ומענה יותר. הרגשתי שהוא דוקר אותי בסכין החדה שבחדות, כלהב חד ומושלם שנועד להרוס אותי. "למען האמת, הלוז מסתיים בשעה שבע מהיום עד להודעה חדשה"
"אוקיי," השבתי ביובש בזמן שעיני ריצדו לעבר צג המחשב, "אבל השבוע יש לך פגישה חשובה ביום חמישי ש-"
"-זה לא משנה." קטע אותי, "תתנצלי ותצמצמי את הלוז. מעכשיו תכניסי פגישות בהפסקת צהריים ותקצרי דיונים כדי שאני אוכל להספיק הכל."
"איך שתרצה" משכתי בכתפיי בקרירות.

השעה הייתה כמעט שבע. נעמה התהלכה מצד לצד ברחבי החדר מול עיניו.
"את גורמת לי לסחרחורת" רטן בשעשוע. היא הייתה רצינית להחריד.
"אני לא מאמינה שאני צריכה לעשות את זה" היא נופפה בחבלים ובאזיקים שידיה אחזו.
"נעמה," קולו היה שקט ומאופק, אך מי שהכיר אותו מספיק טוב כמוה ידע לזהות את הכאב המייסר שמסתתר מתחת לחזות הקשוחה והיציבה. את הסערה שחוללה בתוכו. את השאגה שרצה לצעוק לעולם. "זאת הדרך היחידה" המשיך.
"מה עם כדורי שינה?" היא פלטה אנחת ייאוש. כבר חצי שעה היא מנסה לחשוב על כל דרך אחרת שתוביל לפתרון. אבל הוא היה מקרה אבוד מראש. הוא מחה כל דבר בהומור ציני וידע ששום דבר לא יעזור. היא צריכה לקבל את זה כמו שזה. לפחות לעכשיו.
הוא הניד את ראשו, "זה לא יעזור"
נעמה הרכינה את ראשה, "כואב לי לראות אותך ככה" קולה רעד וידיה מחאו דמעה מרדנית שזלגה במורד לחייה.
הוא התקרב אליה, ידיו משכו אותו אל גופו, גופה מתייפח בבכי חרשי שגרם לו להתכווץ בכאב.
גם לו כאב. אבל כאב לו יותר לראות אחרים סובלים בגללו.
דמותה של איה חלפה לנגד עיניו, גורמת לכל איבר בגופו להשתולל. לעזאזל, כמה הוא היה רוצה להסביר לה את זה, לקחת ממנה את כל הכאב שגרם לה – לא כי רצה זאת אלא כי לא הייתה לו ברירה. היא חייבת להתרחק ממנו.
"אני יודע." חצי חיוך עגמומי נמתח בין שפתיו, "אבל את בעצם מצילה אותי מעצמי, את יודעת את זה." לחש לאוזנייה ברכות.
"כן" היא הנהנה בראשה, משהו בה נראה אחרת. היא מנסה להיות חזקה. בשבילו. "בוא נתחיל"
"ככה אני אוהב אותך" הוא התיישב על הכיסא העץ, שילב את ידיו מאחורי הכיסא.
"אני מוכן" פסק, לא לפני שלקח נשימה עמוקה. שניות ספורות אחר כך ידיה הזריזות קשרו אותו באזיקים וחבלים צורבים.

כל בוקר הוא לוקח את קוקטייל התרופות שאמורות לייצב אותו, להפוך אותו לבן-אדם נורמלי ולהעניק לו חיים שגרתיים להפליא.
לקום בבוקר, ללבוש חליפה יוקרתית, לשתות נס קפה, להתעצבן מהפקקים הארורים ברחובות הסואנים של תל אביב, לנהל חברה מצליחה, להתפרק בחדר כושר או בכוס יין איכותית בסוף יום מול תוכנית בידור טראשית בטלוויזיה.
זה אמור למנוע ממנו להגיע למצב שהוא קורס לתוך עצמו, לחור שחור ששואב ממנו את כל מי שהוא לא וכל מי שהוא כן – או בשמו האמיתי – עוז.
קוראים לזה הפרעת זהות דיסוציאטיבית. במילים פשוטות יותר – פיצול אישיות.
עוז זה ההפרעה שלו, הסוד הכי גדול שלו, השנאה הכי מתועבת שמקוננת בו, הצד האלים והאפל, היצר הרע, הצל שרודף אחריו, החוסר שליטה ובעיקר האצבע המאשימה – שעליו הוא מצביע בכל בוקר – שהרגה את תמר שלו.