פרק 14 – זה רק שייק

"דיי אבל ראיתי את הסרט הזה מיליון פעמים."
"אז מה." רועי אפילו לא הפנה אליי את מבטו.
"בבקשה!" לבשתי את פני הכלבלב, אבל הוא עדיין לא הסתכל עליי.
"אם נעביר אני אתן לך משהו בתמורה."
"נשיקה?"
"כן." הפניתי אליו את הלחי שלי.
"עם לשון." התמקח.
"לא."
"אז לא נראה לי." סובב את מבטו בחזרה לטלוויזיה. טוב, טקטיקה אחרת. אני אשתגע אם אני אצטרך לשבת ככה עוד שעה וחצי.
את השלט הוא הניח בצד השני שלו. קמתי והוא אפילו לא התייחס.
"אני הולכת." הכרזתי, במשחק מעושה.
"אני באמת הולכת." התקדמתי כמה צעדים, ולאחר הנהון שלו החלטתי שזה הזמן המתאים לתקוף. עקפתי אותו ואחזתי בשלט במהירות.
"היי היי." הרמתי את ידיי שתפסו בשלט והרחקתי אותן ממנו ככל האפשר, "היי. זה מלוכלך דניאל."
"אין דמוקרטיה איתך." הוא הפיל אותי כך שנשכבתי על הספה, הרגליים שלי מנסות למנוע ממנו להתקרב אבל הוא שולח את הידיים הארוכות שלו והן כמעט ומגיעות אל שלי.
"אני לא מכירה אותו!" התחלתי לצעוק. "הטרדה מינית!"
"פשוט תביאי לי את השלט וכל זה יגמר."
"לא!" חיבקתי את השלט ונשכבתי על הצד, מגוננת עליו בגופי.
"אין בעיה, את- מה?" התרומם ממני מעט. "מאיפה ההיקי הזה?"
"איזה היקי?" ניסיתי להתרומם אבל הוא עדיין החזיק אותי מתחתיו.
"זה, שבדיוק.. פה." חייך ונגע בנקודה על הצוואר שלי.
"איזה-" מלמלתי כשהוצאתי את הפלאפון והסתכלתי דרך המצלמה על מה שהוא דיבר. אוי. דור.
"זה לא היקי.." התיישבתי והתרחקתי ממנו. "זו פריחה.." חיפשתי תירוץ מהיר.
"הוא לא היה שם אתמול.." הוא חייך חיוך מסתורי. "דניאל.. יש לך מישהו בבסיס?"
"זה לא היקי."
"תאמיני לי," גיחך, "אני יודע איך נראה היקי."
קמתי ממקומי.

"יש לך מישהו בבסיס?" חייך כמו ילד קטן. "יותר חשוב," הרצין, "יש לך מישהו בבסיס שהוא לא אני?"
"דיי רועי."
"אני בטוח מכיר אותו. אני לא מאמין."
התעלמתי ממנו.
"אז מה התירוץ שלך לא להיות איתי עכשיו?"
"טוב, אנחנו לא מדברים על זה יותר בחיים." הודעתי ולקחתי ממנו את החם-צוואר שהיה עליו, שמה אותו על צווארי ומסתירה את המתנה שלי מדור. תודה לאל שחורף עכשיו.
"אז את יכולה לספר לי מי זה?"
המשכתי להתעלם ממנו, מזפזפת בין הערוצים.
"את רוצה שאני אשאל אנשים?"
התעלמתי.
"שאני אעקוב אחרייך מעכשיו?"
התעלמתי.
"להתחיל לנחש?"
"דיי רועי. אני מבקשת. תעזוב את זה."
"אפשר לחשוב.." הוא צחק. "את יודעת עם כמה בנות מהבסיס אני יצאתי?" השתחצן שלא במכוון.
"כן. סיפרת לי על כולן."
"ואת לא מספרת לי על היחיד."
"אנחנו לא יוצאים." שיקרתי.
"נו באמת. את לא בחורה של 'היי' והיקי. אני מכיר בחורות כאלה. את לא כזאת."
"רועי. בבקשה." לבשתי את המבט מלא הרחמים שלי.
"טוב, טוב." הרים ידיים. "לפחות אני יודע למה את לא רוצה להתנשק איתי."
"כן. תשקר לעצמך."

"איפה היית?" בר שאלה כשנכנסתי למשרד.
"התנשקנו." רועי התיישב על הכיסא לפני שהצלחתי אני להתיישב עליו.
"היינו במועדון."
"והתנשקנו."
"אני לא מדברת איתו."
"בחירה שלך." בר זרקה.
"היום אני אוהב יותר את בר." היא חייכה אליו לפני שהיא פנתה שוב אליי.
"שומעת, צריך ללכת ללשכה. יש כמה דברים לסגור." היא העבירה אליי דף עם משימות כשהיא עדיין הקלידה משהו במחשב. "חשבתי שתעדיפי ללכת לשם את." חייכה אליי, עוצרת את עצמה מלקרוץ.
"אז, אז חבר שלך מהלשכה?"
"אין לי חבר. בפעם המיליון."
"בר, את יודעת על החבר שלה?" הוא הסתובב אל בר ואני בתגובה הגדלתי אליה עיניים כשהוא לא ראה. שלא תעז לשתף איתו פעולה.
"התכוונתי.. כי היא אוהבת משימות חוץ." אלתרה במהירות, "אין לה אף אחד. תאמין לי, הייתי יודעת אם היה לחופרת הזאת מישהו."
"תודה." התרגזתי בציניות.
"טוב, לכי."
"תשאירי אותנו לבד." חייך אל בר שכבר הפסיקה לזרום עם הבדיחות שלו. היה מצחיק לצפות בזה מהצד. "אנחנו צריכים להתנשק."
"כן." מלמלה כששבה אל מסך המחשב.
"ביי. אל תקנאי." פנה אליי במשחק מוגזם שניה לפני שיצאתי מהמשרד.

"אה?"
"אני על רמקול?" שאלתי את בר כשהתקשרתי אליה כשאני בדרך ללשכה.
"לא.."
"תמצאי לי עורך דין מעכשיו. דור עומד למות." אמרתי בכעס אחרי שווידאתי שאף אחד לא בסביבה כדי לשמוע אותי.
"מה קרה?"
"הוא עשה לי היקי!"
היא צחקה. "מתי?"
"אתמול!"
"מגיע לך."
"בר!" פרעתי את שיערי.
"טוב, תירגעי. תזכרי שזה לא יועיל לאף אחד מכם אם תפגעי במראה החיצוני שלו."
"תפסיקי להיות דלוקה על חבר שלי."
"מצטערת. לא שולטת בזה."
"טוב, הגעתי, ביי."
"בהצלחה." אמרה וניתקתי את השיחה.

דפקתי על הדלת שלוש פעמים. "כן," שמעתי את קולו מבפנים.
פתחתי את הדלת, וראיתי, כמובן, בחורה איתו. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה.
"מה קורה?" חייך אליי, חיוך מלא משמעות, אבל לא אחד כזה שהבלונדה תבין.
הנהנתי עם חיוך צבוע, שוב, לא אחד כזה שהבלונדה תבין. הוא כיווץ את גבותיו למאית שניה, מבין שמשהו לא בסדר, ואז חוזר ללבוש את החיוך.
"טוב, אני אלך, אני אתקשר לתאם בניכם פגישה." אמרה בקול כזה שידעתי בדיוק איך הוא ישמע, עוד לפני שהיא פתחה את הפה.
היא חייכה אליו, שלחה חיוך גם אליי ואז יצאה, סוגרת אחריה את הדלת.

"זו רק הפקידה של-"
"אני לא מקנאה." טוב, יכול להיות שאני כן. קצת. אבל זה לא העניין עכשיו.
"אז מה יש?" הוא התקרב אליי, כשאני עדיין עומדת ליד הדלת.
הסטתי את החם-צוואר מעט, חושפת את ההיקי.
"אה." הוא צחק.
"זה מצחיק אותך?" שאלתי אותו ברצינות.
"קצת?" אמר-שאל.
"לא! יום שלישי בבסיס הצוואר שלי חלק ונקי, וביום רביעי, כשלא יצאתי לבית, יש לי היקי?"
"אני רוצה שכולם ידעו שאת שלי." הוא נעל את הדלת עם יד אחת, ועם היד השנייה קירב אותי אליו.
"מה, אני הרכוש שלך? מה זה 'שלך'?" זזתי ממנו.
"אני צוחק."
"אני יודעת שאתה לא."
"אני מבטיח." הרים את שתי ידיו, עוצר את ניסיונותיו להצמיד אותי אליו בחזרה. "אפילו נשבע, לא התכוונתי."
נענעתי בראשי.
"יצא, בטעות." חייך אליי.
"בטעות ואתה מחייך?"
"גם החיוך בטעות. אני רציני, הוא סתם יוצא לי עכשיו. רגע," עצר אותי כשניסה להוריד את החיוך שלו. "זהו." אמר, רציני מידי.
"עכשיו אני צריכה להסתובב עם חם- צוואר, ולא קר לי עד כדי כך." התלוננתי, עדיין מתחמקת מידיו.
"אני מצטער." שלח אליי את המבט.

"טוב, אני הולכת."
"זהו?"
"כן, אני לא אפריע לך. בטח יש לך מלא עבודה."
"את האמת.." עיקם את שפתיו, מאמת את דבריי, "אבל אני אראה אותך אחר כך.." התקרב לנשק אותי.
"אני אחשוב על זה." זזתי ממנו לפני שהוא הספיק.
"אני לא נותן לך לצאת," הוא לקח אליו את המפתח, "עד שתגידי לי כן."
"אמרתי שאני אחשוב על זה."
"לא מספיק.." הוא שרבב אליי שפתיים.
ניסיתי להישאר עצבנית. הגיע לו. אבל הוא ידע איך להצחיק אותי.
נשקתי לו קלות, מבלי להעמיק את הנשיקה. הושטתי יד לקבל את המפתח בחזרה.
"לא מספיק.." חזר בטון ילדותי.
נישקתי אותו שוב, ולפני שהייתה לי הזדמנות להתרחק הוא העמיק את הנשיקה. הוא אוחז בפניי עם שתי הידיים שלו, משאיר אותי חסרת תזוזה. יד שלי נשארה איפשהו בין המותן לבטן שלו, לא זזה משם. הוא המשיך לנשק אותי, יורד לקו הלסת, מסיט מעט את החם-צוואר ויורד לנשק לי את הצוואר.
"דור!" דחפתי אותו ממני, לא בכוח, אבל הטון הוא זה שהרחיק אותו ממני.
"בטעות." חייך בטיפשות.
הפנים הרציניות שלי גרמו לו להוציא את המפתח מהכיס האחורי שלו, ולפתוח לי את הדלת, לא לפני שהניח נשיקה רכה על הלחי שלי.
"את חמודה כשאת עצבנית."
"רק חכה." מלמלתי כשיצאתי, שומעת אותו צוחק.

__________

לפני שהספקתי למצמץ, השבוע נגמר, ומצאתי את עצמי בחדר של דור, שכבר הספקתי להכיר היטב, בצהרי יום שבת.
"בא לי שייק."
"שייק?"
"שייק."
"אז בואי נלך ונביא לך שייק." חיקה את הקול שלי בסוף המשפט.
הוא קם, לובש עליו עוד חולצה וסורק את החדר לשתי שניות, לפני שהוא מוצא את מפתחות הרכב מונחים על השולחן.
"את בוהה בי ומחייכת." העיר אותי.
"אני מצטערת."
"את בסדר?" הוא נדבק מהחיוך שלי.
"איך זה שאתה כל כך טוב?"
"אה, זה," דיבר אליי כשחיטט בארון שלו, "אני מכין רשימה, שתדעי." הוא הוציא כובע צמר וחבש אותו. "יום אחד את תצטרכי להחזיר לי כל כך הרבה טובות. אני מתכנן את היום הזה כבר הרבה זמן."
"רשימה?"
"רשימה עם קווים, אני מסמן כל פעם שאני עושה משהו בשבילך. הגעתי כבר ל8,000, קצת מעל לדעתי."
"אז זה לא כי אתה החבר הכי טוב שקיים?"
"לא. אני אגואיסט. אני פשוט שומר את זה לזמני מצוקה."
"יהיו לנו זמני מצוקה?"
הוא השתתק לרגע, ויכולתי להישבע כאילו הוא עבר על התשובה ברצינות יתרה בראש שלו.
"כשאת במחזור. אני אזכיר לך את כל המעשים הטובים, ואז לא תוכלי להתעצבן עליי."

הוא הניע את המכונית, ואז ״נתן לה להתחמם״ כמה שניות. הוא תמיד עשה את זה. הוא דאג למכונית כאילו היא הבייבי שלו. הקשר שלהם היה מיוחד, ורק משוגעת לא הייתה מקנאה בכמות האהבה שהוא מעריף עליה.
אבל הייתי יותר חכמה מזה. זה התחיל במבט שלו כלפיי, כשאמרתי משהו מטופש, או שסתם תפסתי אותו בוהה, עד לצורך המוגזם שלו לעשות אותי שמחה.
יש לי את ההורים שלי, ויש לי את נועם כשהוא לא אנוכי. אני יודעת מה זו אהבה. אבל זה היה שונה. הם היו המשפחה שלי ומשפחה לא בוחרים.
אבל דור בחר אותי.
כן. הערכתי את עצמי. הייתי מודעת לחסרונות שבי אבל יש בי גם כמה יתרונות.
אבל עדיין לא הצלחתי להבין מה גרם לו לרצות אותי.
הוא היה מתחשב, וחכם, ולא מצחיק אבל בצורה חמודה. והיופי החיצוני שלו לא התקרב ליופי הפנימי שלו.
הוא אהב את ההורים שלו ואת האחים שלו. הוא דאג להם והתקשר אליהם כל יום. וכשהוא היה בבית, הוא זה שהיה מפנק את אמא שלו.
והוא גרם לי להרגיש מיוחדת.
לא לקחתי את זה כמובן מאליו. ידעתי שהדברים האלה לא באים בקלות.
לא ככה. לא בצורה מושלמת כזו.
העבר שלי נהג להזכיר לי את זה, גרם לי להעריך את דור יותר משאוכל להראות לו אי פעם.

״הכל בסדר?״ הוא חייך אליי.
״אממ- כן. למה?״
״ריחפת.״
״ממ-״
״אם הייתי יודע שזה מה שישתיק אותך, כל בוקר היית מקבלת שייק.״
״תודה.״
״אני צוחק.״ הוא לא פענח את הטון שלי.
״אני לא. תודה.״
״על מה?״ החיוך שלו הפך למבויש יותר. ״זה רק שייק.״
״לא על השייק. גם על השייק. לא בעיקר.״
״אז אין בעד מה.״
״אתה טוב מידי.״
״אין דבר כזה ׳טוב מידי׳ בשבילך.״ הוא לקח את כף ידי, והצמיד לאצבעותיי נשיקה כשעיניו עדיין על הכביש.
העברתי את היד לפניו, וסובבתי אותן אליי, מצמידה אליו את שפתיי.
״דן,״ הוא צחק, ״אני נוהג.״
״אז תעצור.״
״עם כל התנועה הזאת?״ הוסיף בציניות כשעצר בצד, עם שום תנועה חולפת במושב שלו באותה השעה. ״זה מסוכן.״
צחקתי להומור הגרוע שלו ושבתי לנשק אותו.

את האמת? פחדתי. הייתי מפוחדת. מבועתת. פחדתי שהכנסתי את כל כולי לרק רעיון, שטוב מידי בכדי להיות אמיתי. חיכיתי למשהו. כל דבר. משהו שיחזיר לי את העקצוץ בלב, אבל לא את האחד החיובי שיש לי לאחרונה. משהו שישבור לי את הלב.
ידעתי שאני מאוהבת בו. לא ידעתי אם זה היה מוקדם מידי, אבל ידעתי שאני כבר בתוך זה.
היה לו אותי. את כל כולי. הוא יכל לעשות כל דבר שהוא רוצה. אם הוא רק היה רוצה, הוא היה יכול לשבור לי את הלב. אבל הייתי נותנת לו. הוא כבר היה אצלו. הבאתי לו את הלב שלי.
כי עמוק בפנים, ידעתי שלא אהיה עוד אותו הדבר, אם יהיה זמן שבו אתייחס אליו כאל חלק מהעבר שלי.