פרק 13 – בורח מעצמו

״ווהו, חכי שניה דני. מה יש?״ בר ניסתה לעצור אותי. אבל לא התכוונתי לעצור. הרגשתי את העצבים עולים בי, מחממים את גופי. הייתי חייבת להתרחק ולהירגע.
״אני הולכת.״
״מה קרה?״ היא התנשפה בריצה קלה, מנסה להדביק את צעדיי המהירים.
"אני עובדת קשה וסותמת את הפה והיא לא מאשרת לי יציאה אחת? אני לא מבקשת לצאת אף פעם.״
״דניאל, תעצרי שניה.״ מכופפת, נשענה על ירכיה עם ידיה. היא לא עושה ספורט. שיתנקם בה. אמרתי לה תמיד וזה לא הזיז לה.
״לא רוצה.״ המשכתי ללכת והיא הפסיקה לעקוב אחריי.
הלכתי והלכתי והלכתי. מצפה שהרוח הקרירה תרגיע אותי, אבל גם היא לא הצליחה לעשות את זה. אז הגעתי למקום הכי מבודד בבסיס. עליתי על הגבעה וירדתי אל הצד השני שלה, שחוסם את המראה של כל שאר הבסיס. הדשא היה ירוק, הירוק שמצדיק את סוף עונת הגשמים.
נשכבתי על הדשא, קודם מוציאה את הפלאפון שהציק לי בכיס, מוודאת שהוא על שקט וששום דבר לא יפריע לי.
אני לא משוגעת. ידעתי שזה לא היה לגבי היציאה. זה הצטבר, התחושה הזו של ההשקעה שהם לא העריכו.
לא עשיתי את זה בשבילם. אני לא עובדת בשבילם. אבל המינימום היה שהיא לא תהיה עיוורת ותבוא לקראתי כשאני מבקשת משהו.
אז עצמתי עיניים ונתתי לשמש לחמם אותי. מתרגלת את הנשימות שלי ומנקה את הראש.
שתחפש אותי עכשיו. אם היא מתנהגת אליי כמו אל מישהי שלא מגיעה לה עזרה, אני אתחיל להתנהג כמו מישהי שלא מגיעה לה עזרה.
הודעה מבר ששאלה איפה אני הגיעה, ושיחה אחת ממור הספיקה בשביל שאני אשתיק לגמרי את המכשיר.

פתחתי את עיניי כששמעתי צעדים רחוקים. לקחתי את הפלאפון ובדקתי את השעה. עברה שעה?!
המסך היה מלא בשיחות שלא נענו, הודעה מאמא שלי, שלא קשורה לסיטואציה. קרוב ל80 הודעות מבר, ו3 הודעות מדור.
׳איפה את?׳
׳בר התקשרה אליי, היא לא מוצאת אותך. תחזרי אליי.׳
׳דניאל. תעני עכשיו.׳
הודעות קצרות עם הרבה נקודות. הוא עצבני.
סובבתי את ראשי, מרימה את גופי קצת, ומוצאת את דור מתקדם אליי, עדיין לא מבחין בי. גבותיו היו מקומטות, ולא ידעתי בין מה לבחור, אם הפרצוף שלו משדר לחץ או כעס.
לפני שהוא יכול היה להבחין בי, בחרתי לשלוח לבר הודעה קצרה, ׳אני בסדר. עוד מעט חוזרת.׳

״דן.״
התגובה שלו הפתיעה אותי. ציפיתי שהוא יהיה כועס, אבל אני שומעת בקולו רק הקלה.
״מצטערת שלא עניתי.״ הרמתי את הפלאפון בידי כשהוא התיישב לצידי, מושך אותי אל בין רגליו.
״לא ראיתי את השיחות.״
״דאגתי לך.״ הוא הצמיד אותי אליו עוד יותר, קובר את ראשו בשיערי.
״הייתי צריכה שקט.״
״לא ממני. בשביל מה אני פה?״
מסך הפלאפון שלי הבהב, והחלטתי לקבל את השיחה מבר. ״דניאל, את יכולה לה-״
״אני אחזור אחר כך.״
״איפה את?״
״אני בסדר. נדבר אחר כך.״ וניתקתי את השיחה.

״מה קרה?״
״מור לא אישרה לי את החופש.״
״אני שמח שלא קיללת.״ צחק אליי. אבל כשלא הצטרפתי לצחוקו, הוא המשיך לדבר. ״ומה קרה באמת?״
״שנמאס לי. נמאס לי מכולם שם ולא בא לי לעבוד יותר שם ורציתי לברוח אז הלכתי משם ולא אכפת לי מה ההשלכות.״
״אני תומך בזה.״ הקול שלו היה מרגיע. ״אז במה בר אשמה?״
״היא לא אשמה.״
״אז למה לא באת אליי?״
״כי רציתי שקט.״ הוא מתחיל לעצבן אותי גם. ״אנחנו יכולים לא לדבר יותר?״ אני לא רוצה לריב גם איתו, אבל אני רואה שלשם זה הולך.
״כן.״
נשענתי עליו, נהנית מהשקט ומהקרבה אליו שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.
״אני אעזוב את הנושא. אני מבטיח. אבל יש לי משהו אחד להגיד.״
״טוב.״ התרציתי.
״את זוכרת כשנפצעתי, ובאת אליי עצבנית, וכעסת והרבצת לי?״
״כן,״ נותנת לו להמשיך. לא מבינה לאן הוא הולך עם זה. הוא מחפש לגיטימציה לכעוס עליי בחזרה?
״ואת זוכרת מה אמרת לי?״ המהמתי אליו בתגובה.
״אני השתגעתי ועברתי על חצי מהמקום עד שמצאתי אותך. אז בפעם הבאה שאת רוצה להיעלם, תודיעי לי.״
״זה לא היה נגדך-״
״אני יודע. אבל זה כבר לא רק את יותר.״

__________

הייתי קיצונית בתגובות שלי? אני לא חושבת.
אף פעם לא אמרו לי שאני מגזימה. תמיד אמרו לי שאני אדישה. ידעתי שאני אדישה. אולי זה גבל בבעיה במקרים מסויימים, אבל בסך הכל זה שירת אותי מעולה. דברים תמיד עברו לידי. לא ייחסתי אליהם יותר מידי חשיבות.
יכלו בקלות לזהות מתי אני עצבנית, או שמחה, או מאוכזבת, או כל רגש אחר בעיקרון.
אבל העניין הוא, שרוב הזמן בכלל לא הרגשתי ככה.
לא נתתי לדברים להגיע אליי. אולי לא הייתי שמחה מידי, אבל לפחות לא הייתי מתעצבנת בקלות.
אז איך אפשר להסביר את ההתפרצות של תחילת השבוע? לא ידעתי.
אולי אלו דברים ששמרתי בבטן כבר שנה. או אולי זה היה מחזור שהתקרב.
לא יכולתי לשים את האצבע על זה, אבל לא הייתי צריכה. כי מסתבר שההתפרצות שלי עזרה.
כן, מור עשתה לי פרצופים וטענה שלהיעלם זו לא שיטה וממש לא הפתרון, אבל בסופו של דבר היא אישרה לי לצאת לברית של בן הדוד החדש שלי.
יצאתי בבוקר והיא אישרה לי אפילו לישון בבית. לא ידעתי אם היא עשתה את זה כי היא פחדה ממני. אבל שוב, גם לא היה לי אכפת.
דור, שהיה המפקד של עצמו, פחות או יותר, החליט שזה הזמן לצאת לאפטר. ושוב מצאנו את עצמנו שוכבים באותה המיטה, בחדר שלי.

"אני אוהב את השיער שלך." הוא העביר קצוות שיער בין אצבעותיו.
"רציתי להסתפר." אמרתי כבדרך אגב, לא מרוכזת בו.
"להסתפר-להסתפר, או להסתפר-של בנות?"
"כנראה להסתפר של בנות." צחקתי אליו. אני לא אתחיל להסביר לו את ההבדל שבין דירוג לקצוות.
"אז אני מסכים לך."
"תודה," השבתי בטון נוטף ציניות.
במקום להגיב, הוא לקח קבוצת שיער שלי והניח אותה על הפנים שלי, על הפה. חוסם ממני מלדבר.
"את כל כך יפה ככה."
"מי זה שלקח את כדור המצחיק שלו היום?" אמרתי, מעלה את השיער על השפה שלי ופותחת לי מחדש את דרכי הנשימה.
הוא שתק. מסתכל עליי כשאני עדיין בפלאפון. יכולתי להרגיש אותו בוהה בי.
"מה?" הנחתי את הפלאפון על הבטן שלי, מביאה לו הזדמנות לדבר.
"אני חושב על זה."
"על מה?"
"על אם היה לך שפם."
"אין לי כוח אליך." הרמתי את הפלאפון ושוב נכנסתי להודעות.
"אני חושב על זה, אם הייתי יוצא איתך עדיין."
"ולאיזו מסקנה הגעת?"
"שאני חושב שכן."
"באמת?"
"כן, זו חוויה." המבט שלו עדיין נח עליי. "אף פעם לא יצאתי עם מישהי שיש לה שפם."
"גם שבץ זו חוויה."
"את נורא אפלה לאחרונה." צקצק אליי בלשונו. "תדמייני את זה."
"אני לא רוצה לדמיין את זה דור."
"היינו מתגלחים ביחד."
"ממש אין לי כוח אליך." החיוך שלי הסגיר אותי. אהבתי את המצב רוח הזה שלו.
"דן."
הוא שוב בהה בי.
"דן."
הרגשתי אותו מתקרב אליי.
"דניאל." הוא ניסה ללבוש טון רציני, ורק אז סובבתי את ראשי אליו, משתדלת שלא לצחוק.
"נעלבת כשדיברתי על השפם שלך?"
"אין לי שפם."
"את נשמעת עצבנית."
נשפתי בחוסר סבלנות, חוזרת אל הפלאפון.
"דן."
וכשהסתובבתי אליו יכולתי לראות שהוא התקרב יותר. הוא העביר את העיניים שלו מעיניי אל השפתיים, ואז בחזרה. סובבתי את הראש ממנו.
הוא הניח שתי אצבעות על הסנטר שלי, ואז כיוון אותי אליו בעדינות שלא נראית הגיונית לגודל שלו.
"תני לי לנשק אותך."
"לא."
"אז את עצבנית." לא הייתי עצבנית.
"לא."
"אחת קצרה."
"לא."
"את בכלל לא תרגישי שזה קרה."
יכולתי להרגיש שההבעה שלי נשברה, וחצי חיוך עשה את דרכו לקצה הפה שלי. ויכולתי לראות שהוא שם לב. כי הוא גם התחיל לחייך, והתקרב אליי יותר.
אבל אז הוא נעצר. מילימטר מהפנים שלי. הוא חיכה שאני אעשה את הצעד.
"תנשקי אותי."
יכולתי להגיד לו לא?

__________

התזוזות שלו העירו אותי. שוב.
התפקסתי על עצמי, משפשפת את עיניי ומתיישבת, מתעוררת ומתחילה להעיר אותו גם.
"דור," אמרתי ברכות, אבל כבר הכרתי את המצב. ידעתי שבפעמיים הראשונות הוא בכלל לא ישמע אותי. אז הפכתי להיות יותר אגרסיבית, מניחה יד על הכתף שלו ומנענעת אותו כשאני שוב קוראת בשמו.
הוא התעורר, מבוהל.
הוא העביר את שתי הידיים שלו על פניו, ומשאיר אותם שם לעוד מספר שניות, לפני שהוא מוריד אותן וקם לשירותים מבלי להסתכל עליי.
התיישבתי במיטה. שומעת את זרם המים אחרי שלוש דקות של שקט.
הרעש נפסק, אבל הוא לא יצא.
עברו עוד שתי דקות עד שהדלת נפתחה. הוא יצא מהשירותים, סוגר אחריו את הדלת ונמנע מקשר עין איתי. חוזר למיטה ונכנס מתחת לפוך מבלי להוציא הגה.

"דור?"
הוא שתק.
"הכל בסדר?"
"כן, תחזרי לישון."
"אנחנו הולכים להעמיד פנים שזה דבר חד פעמי ושהכל בסדר?"
"כן." הוא אמר, כשראשו מופנה לצד השני. יכולתי לשמוע על הקול שלו שהוא היה מרוחק.
"דור.."
"דניאל. דיי. אני לא רוצה לדבר על זה."
"אז בשביל מה אני פה?"
"בשביל לישון."
קמתי מהמיטה. לא ידעתי לאן וידעתי שזה היה נראה מטופש, אבל התיישבתי עליה שוב לאחר שניה.
"אני רוצה שתדבר איתי."
"דניאל, אמצע הלילה."
"ממש לא אכפת לי."
"בבקשה." הוא הסתובב אליי לראשונה.
שילוב הידיים שלי הראה לו שאני לא הולכת לוותר.
"יש לי סיוטים."
"את זה אני יודעת." הייתי תוקפנית יותר משרציתי להישמע. "על מה הם?"
"אני לא זוכר." הוא שיקר.
"טוב," השלמתי איתו, "ממתי זה? הלכת לבדוק את זה פעם?"
"לא. זה יעבור. אני יכול לחזור לישון? זו לא שיחה ל.." הסתכל על השעון, " 4 בבוקר."
נכנסתי מתחת לשמיכה. מפנה את הגב אליו, אבל הוא קירב אותי אליו עם יד אחת, משאיר אותה על גופי וחוזר לישון.

זה הפריע לי יותר משזה היה אמור. הרגשתי כאילו לי יש סיוטים.
משהו שהפריע לו, הפריע לי באותה המידה.
לא. לא ידעתי אם אני אשאיר את שם המשפחה שלי או אשתמש רק בשלו. וגם לא חשבתי על איך יקראו לילד הראשון שלנו, או האם החצר תהיה גדולה מספיק בשביל יותר משלושה כלבים. אבל ידעתי שאיתו זה לטווח הרחוק.
זה לא משהו שהוא אמר. זו הייתה האישיות שלו. זו שמתאימה במדויק לשלי.
הרוגע שלו כשדברים מעצבנים אותי, והתפיסה שלי כשהוא קרוב להתייאש.
הצחוק הלחוץ שלי, שהוא תפס אותו כמשעשע בלבד, והמבט הזה שלו שידעתי לקרוא עוד לפני שהוא הוציא משפט מטופש מהפה.
ידעתי שזה לא יגמר אחרי חודש. היינו מוצלחים מידי בשביל זה.
אבל תחושת הפחד כל פעם עלתה בי מחדש. בכל פעם שהוא נאטם לכמה שניות.
ריחף אבל עדיין מודע לאיפה הוא עומד. בכל פעם שהמושג ׳מחויבות׳ נזרק לאוויר.
הוא פחד. ואני לא הבנתי את זה בכלל. יכולתי לספור על כף היד את מספר פעמים שהוא סיפר לי דברים אמיתיים, מכל הלב. לא רק איך קוראים לחיית המחמד הראשונה שלו או מה פשר הכינוי שנדבק לו עוד מימי היסודי. הוא הסתגר ממני. היו חלקים שהוא שמר לעצמו ולא ידעתי איך לגרום לו לבטוח בי. לא ידעתי אם זה אפשרי, הוא עצר את עצמו.
עשינו כל דבר כמו זוג נשוי, חוץ מלהסתובב עם טבעת. אבל הוא עדיין פחד.
הוא נזהר במילים שלו תמיד. השתתק כשהשיחה הייתה רגע מלהפוך לרצינית.
הוא ברח. הוא לא הפסיק לרוץ. והלוואי וידעתי איך לעזור לו. איך לגרום לו להפסיק לברוח מעצמו.