פרק 12 – מהרגעים האלה בחיים

״דור, לך יש חברה?״
ניסיתי להיראות כאילו השאלה לא עוררה אותי לחלוטין.
״כן.״ הוא אמר בנונשלנטיות.
״באמת? כמה זמן?״ הסקרנות שלה הייתה מוגזמת. וגיחוך בלתי נראה נפלט ממני כתגובה להתנהגות שלה.
זה היה ערב שישי, ישבנו בספסלים בחוץ. זה היה הנוהל של יום שישי. כולם יושבים שם ועוזבים את כל הטכנולוגיה. מדברים עד השעות הקטנות של הלילה.
לא היינו הרבה אנשים. חלקם היו עסוקים בשיחה אחרת, אבל נושא השיחה החדש גרם לי לרכז את כל תשומת הלב שלי בשיחה הנוכחית.
״אממ,״ הוא התעכב עם תשובתו. ״כמה חודשים.״ הוא לא זכר כמה זמן אנחנו יוצאים.
״יש לך מזל שהיא לא פה.״ ירדן צחקה.
יכולתי להישבע שראו שהוא החזיק את הראש שלו מלהסתובב לכיווני.
״היית נכנס לצרות.״
״הזיכרון שלה נוראי,״ הוא צחק בשקט, ״יותר משלי.״
״בנות תמיד זוכרות.״ הצטרפתי לשיחה וכשהמבט שלו נפגש עם שלי, הרגשתי שהוא רק התגרה בי.
״היא צודקת. אנחנו תמיד זוכרות.״ ירדן רכנה אליו קצת יותר. לא חיבבתי אותה. היא לא נתנה לי סיבה מוצדקת לחבב אותה. ניטרלי לחלוטין: כשאת מדברת עם מישהו על חברה שלו, את לא מתקרבת אליו יותר. זה חוק והיא כלבה.

״אז איך הכרתם?״
״אנחנו באמת מדברים על זה?״
״יש לך משהו יותר מעניין לדבר עליו?״ ירין הצטרפה לשיחה.
״על המשחק שלי ושל אוהד אתמול-״
״אחי. תוותר. זה לא מעניין. הייתי שם.״ אוהד צחק ואז חזר להתעסק בפלאפון שלו.
״אתה מתבייש?״
הוא צחק. זה היה החיוך האהוב עליי שלו. הוא יצא כשהוא ידע שעלו עליו.
״ממש לא.״
״אז, תספר לנו עליה.״ ירין האיצה בו. הייתי אמורה להרגיש רע שהיא מעמידה אותו במצב הזה, אבל כל הסיטואציה הצחיקה אותי יותר משהיא הייתה אמורה.
״טוב, מה לספר?״
״הכל.״ ירדן זייפה חיוך. יכולתי לראות את זה, שהדבר היחיד שעובר לה במוח זה שהיא צריכה לאסוף את המידע הזה כדי לשחזר מהלכים כשאנחנו ניפרד.
״היא בת 21, וגרה באזור שלי.״ זה היה מוזר לי להסתכל עליו כשהוא דיבר עליי, אז המבט שלי נשאר על ירדן, מנסה לפענח את הבעות פניה.
״והיא הבחורה הכי יפה שראיתי.״ החיוך שלה ירד למאית שניה. ניסיתי להתמקד בה ולא בעובדה שהוא גורם לי להסמיק. מזל שעכשיו לילה.
״ואיפה הכרתם?״
״באיזשהו פאב במרכז.״
״מה, רקדתם וכזה?״ אצל ירדן, ההגדרה לרומנטיות ממש שטחית.
״לא,״ הוא צחק. הוא לא רוקד. ״ראיתי אותה מרחוק. היא ישבה עם חברה. והיה בה משהו. לא איך שהיא נראית, גם, ברור, אבל משהו מעבר. לא יכול להסביר.״ ראיתי מזווית העין שהוא חייך.
״אז, קמת אליה?״ אוהד שאל. דור היה חשוף, ודיבר בחופשיות. ידעתי שחלק מזה התאפשר בגלל העובדה שאוהד היה רומנטי כל כך שלא משנה מה דור היה אומר, הוא לא היה מנצח את זה שאוהד הציע נישואים אחרי חודשיים לחברה שלו. זו הייתה סביבה בטוחה. בנות ואוהד.
״לא. הסתכלתי כמו פריק מהצד. אם היא הייתה תופסת אותי אולי לא היינו ביחד היום. מכיר את המבטים האלה, ששולחים אחד לשני?״ הוא דיבר אל אוהד.
״בטח.״
״אז זה לא היה ככה. זה היה מפחיד. היא הייתה בורחת, מבטיח לך. פשוט בחנתי אותה וניסיתי לקלוט בשלוש שניות בכל פעם את הכי הרבה שאני יכול על האישיות שלה. ידידה אמרה לי פעם שיותר משלוש שניות זה מלחיץ.״
״זה לא מלחיץ.״ ירדן נכנסה לשיחה שוב. ״אז, מה קרה?״

״איזה שיכור, אחד מהקבועים של הפאב ניגש אליה. והיא לא הכירה אותו. כי הכתפיים שלה כבר לא היו באותה הצורה כמו שהם היו כשהיא דיברה עם חברה שלה. אז הייתי חייב ללכת לעזור לה.״
״וחברה שלה? איפה היא הייתה?״ ירין שאלה, כאילו היא לא שמעה את הסיפור הזה כבר. בלעתי גיחוך.
״בשירותים.״ הוא ענה מבלי להסגיר מבט אליה.
״אז הלכתי אליה ואמרתי לאידיוט שאני חבר שלה. אז הוא ברח כי עשיתי קצת שרירים, ודיברנו קצת, וככה זה התחיל.״
״זה מקסים.״
״ככה אני מכיר בחורות בדרך כלל. כשאני מציל אותן.״
״הצלת.״ מילמלתי עם זלזול. כל המבטים הופנו אליי. אז כחכחתי בגרוני והחזרתי את מבטי לשום מקום, כאילו לא פלטתי שום מילה.
״בלעדי השיכור האידיוט לא הייתם מכירים. קולט? אז מסתבר שהוא לא אידיוט.״
״אני לא בטוח.״ הטון שלו השתנה, ״הייתי קם אליה בסופו של דבר. כשראיתי אותה, זה היה מהרגעים האלה בחיים, שאתה יודע שאם לא תעשה משהו לגבי זה עכשיו, אתה הולך להתחרט כל החיים שלך.״ המבט שלי ננעל עליו, והוא, אחרי שתיקה מצד כולם, הרים את כתפיו קצת, כאילו מה שהוא אמר זה לא עניין גדול וזה לא הדבר הכי יפה שהוא אמר בכל הזמן שאני מכירה אותו.

״טוב, הפכנו להיות רציניים מידי.״ הוא הוציא צחוק לחוץ. ״ואני צריך לשירותים. אז תשפרו את האווירה בזמן שאני לא פה.״
הוא קם ממקומו.
״חכה לי רגע, אני בכיוון שלך, אני צריכה משהו מהחדר.״ אמרתי במהירות. אפילו קצת חשודה.
עם ידיים בכיסים הוא חיכה עד שאתקדם אליו ואז התחיל ללכת.
״אז, חברה שלך..״
״מה איתה?״ הבעת הפנים שלו נשארה זהה. היינו עדיין בטווח ראייה והוא לא נכנע להתחכמות שלי.
״נשמע שהיא הרוויחה.״
״את חושבת?״ הוא הסתכל קדימה.
״גם אתה, ברור. היא הבחורה הכי יפה שהכרת.״ הוא צחק עם המבט לפני הדרך.
הגענו למגורים שלו. ועם סריקה של האזור, הוא הכניס אותי לפניו לתוך חדרו, מוודא שוב שאף אחד לא מסתכל.
הוא נעל את הדלת אחרינו. התקרבתי אליו.
״אבל היא ממש הרוויחה. מה שאמרת שם,״
״מה אמרתי שם?״ חצי חיוך הופיע על פניו.
״כמה דברים ממש יפים. קצת מרגשים. אם אני הייתי חברה שלך..״ התקרבתי אליו יותר.
״אם היית חברה שלי?״ הוא הניח יד על המותן שלי וקירב אותי אליו.
״אז..״
״אז מה היית עושה?״ הוא לחש במרחק מסוכן מהשפתיים שלי.
״בתור התחלה, הייתי…״
השפתיים שלנו התחברו, במהירות כזו שלא מאפשרת לאף אחד מאיתנו לקחת אויר.
״ואז,״ הוא התנשף, כשהתנתקנו, ״ואחר כך?״
״אחר כך..״ היד שלי שטיילה על גבו משכה אותו שוב אליי, מראה לו את ה׳אחר כך׳.

__________

"עד כמה אני חייבת לבוא?"
"את יודעת שאני לא אוהבת להכריח אותך-"
"אבל זה מה שאת עושה עכשיו."
"נכון." היא אמרה בקצרה, מסכמת את דבריה.
"אבל אני לא מכירה חצי מהם."
"תפסיקי לדבר שטויות. זאת המשפחה שלך." גערה בי. "ואני לא בטוחה שהיא תופיע שם בכלל."
"את מכירה אותי כל כך טוב." חייכתי אל הפלאפון שלי, כשהיא הבינה מה הבעיה האמיתית. אשתו של דוד שלי. איך אפשר לתאר אותה? אפשר להגיד שהאחים גרים הכירו אותה. הבעיה היא לא שהיא זקנה, כמו שהם בטוח שאבו השראה ממנה לאמא החורגת של סינדרלה, או הזקנה מעמי ותמי, או כל שאר הדמויות האלה שלהם.
"אנחנו נשב ונצחק עליה יחד, בסדר?" הוציאה את הצד הילדותי שבה.
"גם אחיך בא. אותו לא הייתי צריכה לשכנע."
"כי גרים לא מציקה לו."
הפלאפון שלי רטט, והסתכלתי על הצג, 'ג'וני דור'.
"אמא, יש לי ממתינה, אני אוכל לחזור אלייך?"
"כן מתוקה, נדבר מאוחר יותר?"
"כן, אוהבת."
"גם אני."
ניתקתי את השיחה וחזרתי אל ג'וני שהספיק לנתק.
"דניאל," ענה במקום 'הלו'. הדאגה התחילה לתפוס את מקומה, וניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שדיברתי עם דור.
"היי, מה נשמע?"
"בסדר, שומעת?" המהמתי בתגובה, והוא המשיך, "את ליד דור במקרה?"
"לא, קרה משהו?"
"הוא לא עונה לי. הוא אמר לי אתמול שהוא יוצא לפעילות, והוא לא ענה לאסף, זוכרת את אסף?" הוא דיבר כל כך מהר. "והפלאפון שלו לא זמין, ואסף שמע שהיו נפגעים."
"נפגעים?"
"אני לא רוצה להכניס אותך סתם ללחץ, אבל את שם וחשבנו שתוכלי לבדוק את העניין? אסף הוא הפרנואיד."
"הממ, כן, כן, בטח. אני אחזור אליך?"
"תודה דניאל."
"ביי." ניתקתי, לא מחכה לתגובה ממנו.

אין אפילו צלצול, ישר לתא הקולי. ניסיתי להתקשר שוב, וקיבלתי את אותה התוצאה.
בזמן שהלכתי-רצתי אל המשרד שלו, חייגתי אל נועם, זאת שאמורה לדעת הכל בבסיס הזה.
"נועם," הוצאתי בשנייה שראיתי שהשיחה נענתה. "מה קורה?"
"טוב, מה-"
"אני בסדר. את בטח יודעת, קרה משהו היום בבוקר? פצועים מכוחותינו?"
"אני-" אמרה בטון חלש יותר, והיה נשמע שהיא התרחקה מהסביבה. "אני לא-"
"כמה פצועים?"
"דניאל.." משכה את המילה, ונאנחה לבסוף. "3."
"והם בסדר?" נכנסתי לבניין, ממהרת להגיע אל המשרד שלו.
"את יודעת שאסור לדבר על זה בטלפון."
"נועם, בבקשה, הם בסדר?"
היא שתקה בצד השני, וברגע שפתחה את פיה, ואמרה 'כן', כבר הגעתי אל המשרד שלו, מוצאת אותו יושב על הכורסה, עם שני חברים מהמשרדים ליד, כשהאחד יושב על כיסא פנוי והשני נשען על השולחן.
"כן, תודה." מלמלתי אל עבר הקו השני, כשאני מתאפסת, נותנת להקלה להציף אותי.
דפקתי פעמיים על הדלת, למרות שהם כבר הבחינו בי, ואז הצטערתי על המהלך המטומטם.
חייכתי קלות, נכנסת, מעבירה את מבטי ביניהם וננעלת על של דור.
"מה השעה?" הוא הפשיל את שרוולו מעט, חושף את שעון היד שלו. "צודקת, מצטער, בואי, נעבוד על התיקים."
"הוא משוגע." תומר פנה אל השני. "מכור לעבודה. אולי תנוח קצת? אני בטוח שהמפקדת שלה תוכל לחכות." ורק אז שמתי לב אל הרגל של דור, חבושה במלואה, עם כתמים אדומים על התחבושת, שאני מקווה שהם כתמי יוד ולא דם, מורמת על הכורסה, מיושרת שם.
"תפסיקו, המוח שלי מתפקד בסדר גמור. אנחנו יושבים גם ככה."

המבט שלי היה עדיין על רגלו, כשדור העיר אותי, אחרי שהם כבר יצאו מהמשרד וסגרו עלינו את הדלת.
קירבתי את הכיסא אל הכורסא, מתיישבת לצידו, ומתוך אינסטינקט, מעבירה את אצבעותיי על החלק החשוף של הרגל, קרוב לתחבושת. הוא השמיע כאב צריבה, שגרם לי להזיז את ידי במהירות. "זה כואב?"
"הידיים שלך קרות."
"נפצעת בעוד מקום?"
"לא, רק ברגל. זה שטחי." אותה ההקלה התחלפה בתחושה אחרת; עצבים. בלי שום רחמים, חבטתי בו, הוא ספג שלוש מכות עד שהזיז את הכתף שלו והתגונן.
"למה?"
"הפלאפון שלך."
הוא לקח לעצמו שניה להיזכר לגביו. "מצטער, השארתי אותו בחדר לפני שיצאנו, והחזירו אותי ישר לפה."
"טיפש." דחפתי אותו קלות עוד פעם אחת, כשנעניתי בחיוב למקום שהוא פינה לי על הכורסה הקטנה, לידו.
"הכינויים האלה פוגעים בי."
"זכית בהם ביושר." אחזתי בפניו בעזרת שתי ידי, ומשכתי אותו לנשיקה קצרה, נזכרת שהדלת לא נעולה.

"מה קרה שם?"
"קרב יריות." חיכיתי שהוא ימשיך לדבר אבל זה לא הגיע. התשובות שלו תמיד היו קצרות, קצרות מידי. הוא לא היה בן אדם שאוהב לשתף, זה וודאי.
המבט שלי האיץ בו להמשיך, "הסתתרנו, הכל היה בסדר, אבל הם ניפצו את המבנה שהיינו בו ונכנסו לי רסיסים לרגל."
הוצאתי את הפלאפון שלי, נכנסת לשיחות האחרונות ומחייגת לג'וני. הוא ענה תוך שניות ספורות.
"הלו?"
"הוא בסדר. פה לידי, קח אותו."
"הלו.. כן גבר. כן אחי, בסדר, חזק ובריא. הכל בסדר." הוא הניח את ראשו על הכתף שלי, נשכב עוד יותר על הכורסה. איך הוא יכול להיות תלותי כמו ילד מצד אחד, ולדבר כמו גיבור מצד שני. "כן אחי, מצטער, הוא לא היה עליי." הוא גיחך, "תגיד גם לאסף. ממש מתוק מצידו." הוא צחק הפעם יותר בקול ממשהו שג'וני אמר, ואז סיים את השיחה, כשהבטיח להתקשר אליו מאוחר יותר.
"אני מצטער שהם שיגעו אותך."
"הם לא, הם דאגו לך." הוא הסתובב יותר אליי. "אני גם דאגתי לך."
"אני מצטער, אני מבטיח שאני לא אשכח יותר את-"
"זה לא קשור לפלאפון, דור."
הוא לבש מבט מבולבל. "אתה התנדבת לצאת, נכון?"
"לא בדיוק.."
"יכולת לא לצאת?"
"כן אבל-"
"אבל?"
"אבל זה התפקיד שלי. זה מה שאני עושה. זה מה שאני טוב בו. אני לא אשב כל היום במשרד כשאני יודע שאני יכול להועיל יותר שם."
"איך להועיל, בלהיפצע? זה שווה את זה?"
"הכנענו אותם."
"לא אכפת לי מהם."

"דן, בבקשה," הוא אחז בפניי, "אני מרגיש מצוין, עוד שבוע ולא יישאר סימן."
"אני יודעת שזה מה שאתה יודע, וזה מה שאתה טוב בו. אבל זה כבר לא רק אתה יותר."