פרק 11 – נושא אסור

שמעתי את הפלאפון שלי מצלצל, אבל לא נתתי לעיניים שלי לעזוב את הספר עד שאני מסיימת את המשפט.
״כן-הלו?״ עניתי מבלי להסתכל.
״סיימתי את העבודה.״ שמעתי קול בצד השני.
״אה- יופי.״
״דן?״
״כן, כן. אני קוראת ספר.״
״זה היה הניחוש שלי.״
״אה-הא.״ מלמלתי, לא מייחסת חשיבות למה שדור אמר. הגעתי לחלק מותח. אחד שסופסוף לא היה מוצף בתיאורי נוף והם דיברו. משפטים קצרים כאלה שלא יכולתי להוריד את העיניים מהספר, גם לא לשנייה.
״בסדר?״
״כן.״
״דניאל.״
״מצטערת. לא הקשבתי.״
״את מעליבה אותי.״ הנחתי אצבע על המקום שבו הפסקתי לקרוא והרשיתי לעצמי לעצום את העיניים לרגע.
״סופסוף דורי לא מקבל את כל תשומת הלב.״
״בלי דורי-״
״פעם ראשונה שדורי מרגיש מה זו דחייה.״
״דורי,״ לחש, מפחד שישמעו אותו ״יודע מה זה דחייה. הוא פשוט פגוע ממך.״
״באמת. אל תנסה לעבוד עליי. מי יסרב לפרצוף היפה הזה?״ בחרתי להתייחס לחלק הראשון של המשפט.
״את, בהתחלה.״
״מה? כל כך לא. אני זאת שהתחלתי איתך.״
הוא צחק מעבר לקו.
״אני לא צוחקת. הסתכלתי עליך שעות וחיכיתי שתבוא להזמין אותי.״
״ככה מתחילים עם אנשים?״
״כן.״ אמרתי בהחלטיות.
״כן, בעולם שלך, פרינססה.״ חייכתי לעצמי, כי לא הייתי צריכה לראות אותו כדי לדעת שגם הוא מחייך.
״אז בקיצור, סיימתי לעבוד.״ שמעתי מהצד שלו רשרוש של צרור מפתחות.
״חשבתי שתישאר במשרד, תחכה כבר לבוקר ותתחיל יום חדש.״
״את מצחיקה.״ לא היה שום שעשוע בקולו.
״אנחנו נצטרך לדבר על זה שאתה מכור לעבודה. עזבת 10 דקות לפני סוף הסרט!״
״התקשרו אליי..״
״זו בעיה שלך. ואני לא הולכת לגלות לך את הסוף.״
״ראיתי כבר את הסרט.״ שמעתי אותו מניח משהו, שגרם לרעש שנתן לי להיבהל לשנייה.
״אז למה לא אמרת?״
״כי ממש התלהבת לגביו.״
״הוו באני.״
״ויכולתי להזרים את כולם על סרט אחר, לידיעתך.״
״כולם? אתה מתכוון לכל הבנות שמנצלות את השבת כדי להקים לך מסגד?״
״בדיוק.״ יכולתי לדמיין את החיוך החצי-שחצני, חצי-ציני שלו באותו הרגע.

״אתה הולך לישון?״ הזזתי את הפלאפון ממני וראיתי שהשעה כבר 3 לפנות בוקר. וואו.
״לא אם יש לך משהו אחר להציע..״
״אני גם הולכת לישון.״
״את הולכת לקרוא את הספר.״ תיקן אותי בטבעיות.
״זה נכון. אבל אז לישון.״

״חבל.. נורא חבל..״ פתחתי את הספר מהנקודה שבה עצרתי, עולה משפט או שניים כדי להיזכר בדיוק מה קרה.
״אם רק היינו בבית.. יכולנו לישון עכשיו ביחד." אמרתי, פחות מושכת ממה שניסיתי להישמע, כשכל כולי הייתי מרוכזת בספר.
״חבל..״
״אתה יכול לבוא לפה..״ צחקתי, אבל אותו הטון יצא ממני שוב. אבל הוא צחק.
״טוב, אז נדבר כבר מחר?״
״לילה טוב,״
״לילה טוב דורי.״
״בלי-״ הוא נאנח, ״לילה נהדר.״
צחקקתי וניתקתי את השיחה.

דפדפתי בדפים הנותרים, מוודאה שאני מסתירה כל חלק של ספוילר. חמישה עמודים! הסתכלתי בשעון התלוי, 3 וחצי.
שקעתי שוב והספקתי לקרוא עוד חצי עמוד עד ששמעתי דפיקות בדלת. בטח זו אחת הבנות, באה לבקש חלב. או סוכר. או כוס חמה.
הן תמיד ישבו בספסל שמחוץ למגורים, תמיד בנות אחרות, ואהבתי את זה. הייתי יכולה לצאת כל יום ולפגוש בנות אחרות ,והיינו מדברות על שטויות עד שהפכנו לעייפות והסכמנו ללכת לישון.
באותה השנייה התרכזתי בצלילים שבחוץ. לא היה שום רעש. כנראה שהן לא יושבות היום. אולי זה בגלל הטפטוף שירד קודם. לא הספקתי לסיים את המילה ׳כנסי׳ והדלת כבר נפתחה.
״מה אתה עושה פה?!״ מיהרתי לקום, מסתבכת עם הפוך לשתי שניות יותר מידי ואז מקפצת אל הדלת. פותחת אותה לסנטימטר, בודקת שאין בנות בחוץ או מישהי שהייתה יכולה לראות אותו. סגרתי את הדלת ונעלתי אותה, מגלה אותו חסר תזוזה כצעד ממני.
הרמתי גבה למבט שלו, שבוחן אותי. רק אז הורדתי מבט, נזכרת שאין עליי משהו חוץ מגופייה ותחתונים, ומזגן על 30 מעלות כשבחוץ גשם.
״אני ממש שמח שאת שלי.״ פניו מעוטרות בחיוך טיפשי.
אני מסתירה חיוך, ספק מהמחמאה הבוטה, ספק מההתרגשות המיותרת כשהוא קרא לי 'שלו'.
״מה אתה עושה פה?״ חזרתי על עצמי, יותר נמוך הפעם. הוצאתי מכנסון מהארון.
״את לא חייבת,״ אותו החיוך הופיע על פניו, שם יד על הזרוע שלי, מונע ממני ללבוש אותו. נענעתי את ראשי עם צחוק, לובשת אותו בכל מקרה.
״אמרת לי לבוא.״ אמר בפשטות.
״צחקתי.״ צמצמתי אליו את עיניי. זה משנה בכלל?
״אני יכול-״ הרים יד לכיוון היציאה.
״לא, אתה לא צריך.״ חזרתי למיטה שלי. ״אתה יכול לישון שם.״ חיקיתי את החיוך שלו ממקודם, כשאני מצביעה על המיטה של בר.
הוא צחק בקול ואז הנהן, משתף פעולה עם המשחק שלי.
״על כמה המזגן? אנשים בחוץ מזיעים בגללו.״ הוא מלמל את הסוף כשהוא מוריד מעצמו את השכבות שהצטייד בהן לקראת ההליכה בגשם.
התרכזתי שלא לבהות בו, כשאני מנסה להחזיר את תשומת ליבי לעמודים האחרונים בספר, יודעת שזה אבוד מראש.
״איך ידעת באיזה חדר אני?״ הרמתי את עיני לשלוש שניות, רואה שהוא חולץ נעליים, מתכופף, ומבליט את הגוף החטוב שלו.
״שאלתי את הבלונדה שהייתה בחוץ.״
המבט שלי הורם לעוד פעם אחת, למצוא אותו מחייך שוב. הוא התקרב אליי.
״את אמרת לי. בשבוע הראשון שהכרתי אותך.״ אפילו אני הפסקתי לשכוח שהתרברבתי על המיקום של החדר שלי בפניו.
״אתה זוכר דברים כל כך מיותרים.״ עיניי שקועות בספר, למרות שקראתי את אותו המשפט עכשיו בפעם הרביעית, יודעת שאני ממשיכה ללא כל מטרה.
הוא טיפס לעברי, ״במקומך הייתי בוחר את המילה ׳מועילים׳.״ הוא תפס בספר והרחיק אותו ממני.
״ידעתי שאתה אחראי על זה שעברת לפה.״ התגריתי בו, כשהוא במרחק סנטימטרים בודדים ממני.
״אין תגובה.״ אמר לפני שחיבר בין השפתיים שלנו.

__________

התעוררתי מעצמי. החדר היה חשוך. אבל זה היה חורף, הזכרתי לעצמי, אז יכול היה להיות אמצע היום ועדיין להיות חשוך. פתחתי את העיניים שלי לגמרי, ונזכרתי במה קרה הלילה, שהוביל אותנו לחלוק את המיטה הקטנה בבסיס.
הוא שכב על הגב, שפתיו פרודות מעט והיד שלו נחה על הכרית, כאילו מכינה לי מקום להשתקע בתוכו. סרקתי ומצאתי את הפלאפון שלי מונח על השולחן. 6:42. מוקדם מידי. ממתי אני מתעוררת באמצע הלילה. אני אדם עייף מטבעי. אני אמורה לישון, לישון הרב- דור הזיז את הראש שלו. מצד לצד. ואז חזר לשכב ברוגע. הנמכתי את עצמי שוב, מקיפה את עצמי בשמיכה, ולפני שעצמתי את עיניי שוב לגמרי, דור זז שוב.
הוא לא מלמל, לא כמו בפעם האחרונה שישנו ביחד והיה לו סיוט. אבל הוא לא היה רגוע. זה היה סיוט, כבר התחלתי לזהות אותם.
"דור," לחשתי אליו. "דור." הגברתי יותר את קולי, והרגשתי דה ז'ה וו. אז ישר הלכתי למוצא האחרון ונענעתי את כתפו. הוא התעורר בבהלה.
"היי- היי. הכל בסדר. היה לך סיוט."
"אני מצטער שהערתי אותך. מה השעה?"
"כמעט 7."
"אולי עדיף שאני אחזור לחדר-"
"לא, אתה לא." חיבקתי אותו, מניחה את ראשי על חזהו. הוא עלה וירד במהירות.
"על מה חלמת?"
הוא שתק. הרמתי את ראשי ופגשתי במבטו המיוסר.
"אני לא זוכר." הוא שיקר. הייתי בטוחה.
ניסיתי לחזור להיות שקטה, להירדם שוב. אבל הסקרנות גברה עליי. "זה קורה לך כל לילה?" כי זה כן קרה לו בכל הפעמים שישנו יחד.
"תחזרי לישון."
אוקיי, מר מסתורי. נושא אסור.

__________

הדבר האחרון שהיה לי חשק אליו היה תומר. לא ביום ראשון. לא בבוקר. לא אחרי שקמתי משיחת טלפון כי איחרתי. לא אחרי שלא שתיתי משהו חם בבוקר. לא. תומר.
"דניאל, מה את חושבת עליו?"
"באיזה מובן?"
"אל תגלגל אליי עיניים!" פנה אל דור הפעם, "היית עושה לו טובה?"
לפני שהגבות שלי התקמטו מעצמן, דור הגיב במקומי, "אתה יכול לפחות להעמיד פנים שאתה מבין, מהלכים.. של בני אנוש. אנשים נורמטיביים. לא מדברים ככה לבחורה." הוא נאנח.
"התנצלות." החזיר את מבטו אליי. "היית מסכימה לצאת איתו?"
"אחי. אתה מציק." הוא שוב, ענה במקומי, וגרם לי לחייך.
"דניאל. תהיי דוגרית." ובתגובה, דור נשף, מיואש. "תסתכלי עליו. הוא חכם, מצחיק. גבוה. ותעשה רגע פרופיל-"
"לא-"
"תעשה!"
"לא."
"ויש לו פרופיל פצצה."
"אתה בטוח שזה לא אתה שרוצה אותו?" זה בהחלט נשמע ככה.
"אני מסודר, מותק." נלחמתי בדחף לציין את זה שכבר שמעתי על זה. כל שבוע. ממישהי אחרת פה. עד כמה הוא טיפש שהוא נכנס לזה עם חבורת בנות שגרות יחד? או עד כמה טיפשות הן שהן נכנסות לזה איתו. נקודה.
"אז מה את אומרת?"
"שיש לי מישהו."
דור החביא חיוך.
"הוא לא עושה מהלך על אף אחת מהבסיס." הוא נשען עוד יותר על כיסאו.
"אולי יש לו מישהי בבית." ניסיתי להוריד מהמשפט כל טון של רמיזה.
"אמרתי לו שיש לי מישהי בבית. הוא לא-"
"נכון. מישהי בבית, ומישהי לבסיס." הוא חייך כאילו זה המשפט החכם ביותר שיצא לו מהפה.
"זה חכם, דור. תחשוב על זה. הן לא ייפגשו לעולם."
דור ידע שאני צינית. הוא הכיר אותי כבר מספיק טוב. אבל המבט המופתע על פניו של תומר הראה בדיוק את ההפך.
"מה, רגע, את מסכימה אית-"
"לא." קטעתי אותו. מתרכזת שוב בדו"ח שמולי.
"בערב הסעודית מקובל-"
"אז אתה יכול לעבור לערב הסעודית." חוסר הסבלנות שלי התפרץ.
אתה מעצבן אותי. "אפשר כבר לסיים את הדו"ח הזה?"
"חכי, אני הולך להביא את ההדפסה מגלעד."

"אני מצטער על הטיפשות שלו."
"ההורים שלו צריכים להצטער. לא אתה."
"ווהו, את ממש לא מחבבת אותו."
"אפילו לא קצת."
"ואותי?" התקרב אליי בזהירות, תומר היה צריך לחזור עוד שניות ספורות.
"אותך כן."
"כן?"
"ואפילו יותר מקצת."
"דניאל, את גורמת לי להתרגש."
צחקתי מההבעה המטופשת שהוא לבש. "אז תחזיק את זה בפנים. החבר האידיוט שלך חוזר."
"אני יכול לסמוך עלייך שלא יקרה לו כלום?" החזיק את ידי.
"אני לא חזקה מספיק דור. אני אסמס לך בשעת הצורך."
"הכל בשביל המישהי מהבית." הוא נתן לי נשיקה על המצח, ואז התרחק סופית ממני, ארבע שניות לפני שתומר נכנס בחזרה לחדר, חמש שניות לפני שחזרתי להיות עצבנית.