פרק 10 – לא חייבת

"יש לי משהו לספר לך." הקול שלה לא היה חזק מידי, אבל הוא התגבר על המוזיקה שליוותה אותנו בבר הקבוע הזה שהיינו יוצאות אליו תמיד, כשהיינו קובעות להיפגש רק שתינו.
"שמתי לב לזה. את לחוצה מתחילת הערב."
"אני צריכה שלא תכעסי."
"אוקיי." אף פעם לא אהבתי להבטיח משהו כזה. במיוחד לא כשרון עומדת בצד השני. זו הבטחה להכעיס במילים אחרות. ולרון היה את הכישרון לעשות שטויות שהכעיסו אותי. המוח שלי דילג בין לצאת עם נועם עד לערב את אמא שלי במשהו שאני לא אוהב.
היא לקחה נשימה לפני שפלטה במהירות, "זיו שלח לי הודעה."
שתקתי, נותנת לה להמשיך.
"ועניתי לו. והוא שאל עלייך."
נתתי לה להמשיך לדבר, אבל המבט שלה נדד למעבר לכתף שלי. היא גלגלה עיניים אליי, מראה שעומד לקרות משהו שיפריע לה.
יד הונחה על ידי, על הבר. ולפני שהסתובבתי שמעתי קול מוכר קורא לברמן, מנסה להתגבר על הרעש. "לבחורה כזאת יפה מגיע צ'ייסר." הוא העביר יד ביני לבין הברמן, מסמן לו שהוא מתכוון אליי.
"כל כך לא מתאים לך." סובבתי אליו חצי ראש.
"עדיין לא התחלתי להתחיל איתך." חשף אליי את החיוך היפה שלו.
רון החזירה את תשומת ליבי, "אני מצטערת, בחור. אתה נראה נחמד והכל. אבל תוכל לחזור עוד חמש דקות?"
"רון.." ניסיתי לעצור אותה. להסביר לה שזה דור, שתכננו לפגוש בהמשך הערב כדי שהיא תראה אותו סופסוף.
"לא. דני. דיי. את לא מתחמקת מזה ולא הופכת לאדישה."
"רון-" בבקשה. זה לא הזמן.
"לא. אני יודעת שזיו חרא ואין תירוץ למה שהוא עשה לך. אבל אל תתעלמי מזה."
היד של דור שטיילה על גבי נעצרה במקומה. זה ממש לא איך שרציתי לספר לו על זיו. למען האמת, הייתי שמחה אם לא הייתי מספרת לו לעולם.
"רון." עצרתי אותה בטון תוקפני. "זה דור. דור, זאת רון." הסתובבתי על כיסאי, כשעכשיו אני יכולה לראות את שניהם.
היא נשכה את שפתה, מחביאה חיוך מתנצל כשהיא מבינה שהיא פתחה תיבת פנדורה ביחסים שלנו.
"שמעתי עלייך הרבה." הוא התחיל.
"ואני שמעתי עליך הרבה." היא הציעה את אותו החיוך בחזרה.
"היא יכולה לחפור, אה?" צחק, וחיבק אותי כסליחה על העלבון.
"אני יכולה להפסיק עם זה. לדבר. עם שניכם."
"אני לא אמרתי כלום." רון הרימה את ידיה בכניעה, משאירה את דור לבד במערכה.
"לא אמרתי שאני לא אוהב את זה." אמר וגרר ממני חיוך.
"איך אתן חוזרות?"
"מונית."
"אני אקח אתכן. אני עם רכב היום."
"לא צריך." באמת, לא צריך. זה אומר לפתוח את העניין של זיו.
הוא נתן לי מבט מזהיר לפני שנשק לי בלחי והלך.

"אני מצטערת."
"לא עשית כלום."
"אבל את באמת לא יכולה להיות אדישה לגביו."
"אז מה? להתרגש כשאת מזכירה את השם שלו?"
"לא. תשנאי אותו. את שומרת הכל בפנים וזה יתפרץ."
לקחתי את הצ'ייסר שדור הזמין בשבילי, ומגישה עוד אחד שהברמן הניח לידו, בשביל רון, ומעבירה אותו אליה. אם אני לא רוצה לדבר, אני אשתה.

"אז למה את שיכורה דיכאונית?"
"אני לא שיכורה דיכאונית." כי אני צריכה לנהל שיחה שאני ממש לא רוצה לנהל.
"אז למה דווקא השיר הזה?"
"זה רדיו."
"אה." היא צחקה. "אז תעבירי."
עברתי בין תחנות, לא מוצאת שום שיר שעדיף על הראשון, ובסופו של דבר חוזרת אליו.
"תאט אחרי הימינה. אני ממש כאן." דור עקב אחרי ההוראות ועצר ליד הבית שלה.
"תודה דור." חייכה אליו כשפתחה את הדלת.
"ברור." השיב לה.
"ודניאל. תשמרי עליו. סופסוף מישהו נורמלי." זו הייתה בדיחה, אז צחקתי. אבל בחוסר הטאקט שלה היא העלתה שוב את הנושא שאני מפחדת ממנו.
"אני מתכוונת לעשות את זה."
"לילה טוב, ושוב, תודה." אמרה ואז סגרה את הדלת.

דור זיהה את הרחוב מבלי שאגיד לו. רון הייתה גרה קרוב אליי, מאז שהיינו קטנות. הלכנו לאותו בית ספר ביחד. המיקום שלה עזר לנו להישאר חברות קרובות.
תוך דקת נסיעה, ודפדוף שלי בערוצי הרדיו כדי להצדיק את השקט ששרר, הגענו אל מול הבית שלי. הוא עצר את הרכב והעביר הילוך.
"תודה על הטרמפ." אמרתי עם יד אחת על ידית הדלת.
"באמת?"
"הממ?"
" 'דור, רוצה להיכנס?', נשיקת לילה טוב, שום דבר מזה?"
"אתה מזמין את עצמך?" צחקתי. אבל זה ברור שהגענו לשלב הזה שהוא כבר יכול להזמין את עצמו. לשלב הזה שזה כבר ברור מאליו שהוא נכנס.
"לא אם יש לך משהו נגדי היום."
"אתה רוצה להיכנס?" הטון שלי לא היה משכנע במיוחד.
"לא." הוא סובב את מבטו חזרה קדימה, מתכונן להמשך הנסיעה שלו.
"תחנה."
"אני חושב שאני זז." הוא שינה את הטון שלו.
"אני לא יוצאת מהרכב עד שאתה לא חונה ויורד איתי."
"זה תלוי אם תמשיכי להיות מוזרה." אמר רציני.
"אני מחכה."
הוא התרצה לבסוף, חנה במקום הריק בחניית הבית שלי. ואז יצא מהרכב עם ידיו בכיסים. הוא לא הרגיש בנוח ואני גרמתי לזה.
התקרבתי אליו ושילבתי את אצבעותיי עם שלו. הוצאתי את המפתח מהתיק שלי ונכנסנו.
הוא נכנס לפניי ועלה במדרגות. נכנס ישירות לחדר שלי ומדליק את האור.
עקפתי את החדר שלי, נכנסת לחדרו של נועם שלא היה בו עדיין. הוצאתי מהארון שלו מכנס נוח ולקחתי אותו לחדר שלי, מגישה אותו לדור.
"תודה." מלמל.
"אתה רוצה משהו לאכול, לשתות?"
"לא, תודה."
"אני נכנסת להתקלח." אני נכנסת לבזבז זמן עד שתירדם ולא נעשה שיחה מלב אל לב הלילה.
"להתקלח?"
"הריח של הסיגריות נתקע בשיער שלי." הסברתי, מרימה קצוות שיער.
הוא הנהן, לא מסופק, לפני שיצאתי מהחדר אל השירותים שבקומה.
לקחתי את הזמן במקלחת. חפפתי שלוש פעמים. ואז, כשנגמרו המים, הבנתי שאין לי ברירה אלא לצאת.
כשנכנסתי לחדר, המזגן שהיה על 28 מעלות בדיוק כבר חיכה לי. והוא הקריב, ידעתי את זה. הוא חזר כמה פעמים על זה שאנשים לא מעריכים את אוויר הטבע ותלויים באלקטרוניקה יותר מידי.
הוא שכב במיטה, עם כרית מורמת יותר, שקוע בפלאפון שלו. סגרתי את הדלת אחריי ורק אז זכיתי לתשומת הלב ממנו.
דממה שררה בנינו. כבדה ומעיקה.
"חשבתי שתישן כבר."
הוא כיבה את הפלאפון שלו. האור היחיד שהאיר עליו היה תאורת הרחוב שהורגשה מהחלון. בקושי היה אור, אבל היה מספיק בשביל לקלוט את מבטו הנוקב.
"את מתכוונת שרצית שאני אירדם כבר."
"אני מתכוונת שעכשיו משהו כמו 2 וחצי. ציפיתי שתירדם."
הוא הזדקף במקומו. "את רוצה שאני אלך?"
"לא," הוצאתי את ההמשך ממני בקול שקט יותר, "אני פשוט לא רוצה לדבר על זה."
"אז לא נדבר על זה." הוא הבין את הכוונה שלי. התיישבתי לצידו.
"ממתי אני לוחץ עלייך לעשות משהו שאת לא רוצה?"
"אף פעם."
"ולמה שזה יהיה שונה עכשיו?"
"כי אני צריכה לעשות את זה."
"את לא חייבת."

הסתובבתי אליו. שילבתי את רגליי ואימצתי אליי כרית. מחובקת איתה, הסתכלתי עליו, שהתרווח במקומו והפך את ישיבתו לפחות מאיימת.
"זיו, זה האקס שלי."
הוא רק הנהן, נותן לי להמשיך.
"היינו ביחד חצי שנה." הוא ניסה להשתלט על מבטו, אבל הוא לא הרגיש נוח לשמוע סיפור לפני שינה על האקס, יכולתי להיות בטוחה בזה.
"זה נגמר לפני חצי שנה. אולי קצת יותר."
"את עדיין רוצה אותו?"
"לא!" זה מה שעבר לו בראש?
"כי זה היה נראה לא סגור לפי איך שרון דיברה על זה."
"לא. זה ממש לא הכיוון." מיהרתי להוציא לו את התיאוריה הזו מהראש. "מהצד שלי זה סגור לחלוטין. לא הייתי בטוחה בשום דבר בחיים שלי כמו בזה שזה סגור. לגמרי. לגמרי לגמרי סגור." הוא הרפה קצת מכתפיו. "אבל הוא חושב שלא."
"הוא ממשיך לדבר איתך?"
"לא ישירות. הוא כל חודש מנסה לפתוח שיחה. דרך רון, בר. אבל אני לא עונה לו."
"את צריכה שאני אוריד אותו ממך?"
"זה לא העניין."
"אז?"
"איך שזה נגמר. זה היה מלוכלך." חייכתי חיוך מריר. "אבל אני צריכה שלא תתעצבן." דה ז'ה וו.
"אני לא אוהב להבטיח דברים כאלה."
"בבקשה."
"אני לא אתעצבן."
"הוא היה קנאי. נורא קנאי. ושתלטן. והוא חנק. והיה פרנואיד. ובהתחלה לא ראיתי את זה. אולי הוא החביא את זה ממש טוב. אבל הוא היה מחטט לי בפלאפון. ודורש לדעת איפה אני בכל רגע. אבל בהתחלה לא דיברתי איתו על זה. זרקתי הערות, חשבתי שהוא יבין שהוא צריך לקחת צעד אחורה. חשבתי שאם הוא יראה שאני מביאה לו את החופש שלו, הוא יקח ממני דוגמא. אבל זה לא השתפר. ככל שעבר הזמן הוא רק הרגיש יותר בעלות. והיו לו קטעים מפגרים. ובכל פעם שהיה לו קטע כזה קמתי והלכתי. ואז הוא ביקש סליחה אחרי חצי יום. ואני לא יודעת למה הסכמתי לספוג את זה. אם הייתי חוזרת עכשיו בזמן הייתי צועקת על עצמי."
"מה הוא עשה?"
"הוא ראה הודעה ממישהו. יחצ"ן. מישהו שלא הייתי איתו בקשר בכלל, אבל שלח לי הודעה בשביל איזה ליין שהוא עשה. אז הוא ראה את ה'תבואי' והיה משוכנע שאני בוגדת בו. וזה עיצבן אותי. כי כמה כבר אפשר להקשיב לסליחות כששום דבר לא משתנה? הייתי צריכה לקום וללכת שוב רק כדי שהוא יתנצל שעתיים אחרי? אז עניתי לו. והתעצבנתי. וקצת צעקתי. חשבתי שאולי זה יכניס אותו לפרופורציות. אבל זה לא. הוא השתגע. ראיתי אותו ככה. אבל אף פעם לא איתי. הוא היה מהטיפשים שחושבים שללכת מכות זו הדרך לפתור בעיות. ראיתי אותו מתעצבן יותר מידי פעמים. אבל חשבתי שהגבול שלו זה איתי. קמתי והלכתי ממנו באותו היום. לגמרי. סופית."
"אבל?"
"אבל באותו היום הוא הרים עליי יד."

שתיקה.
הוא שקל את תגובתו.
הוא קם לשירותים שמחוברים לחדר שלי, מוזג לו חצי כוס מים וחוזר אליי.
"אני הבטחתי שאני לא אתעצבן."
"נכון. כי זה עבר וזה לא שווה את זה ואני לא מתכוונת להחליף איתו מילה אחת כל החיים שלי."
הוא הניח את הכוס הריקה כעת על השידה שליד המיטה, ואז התקרב אליי, מסתכל לי בעיניים. "אני לא כועס. אבל אני מבטיח לך, ביום שאני אראה אותו, הוא יגמור בבית חולים."

__________

הייתי קרובה ללהירדם. היד שהוא העביר בשיערי הרגיעה אותי ועייפה אותי עוד יותר.
"את יודעת," לחש, "כשהייתי קטן, וכשלא נרדמתי, והייתי הולך לישון עם אמא שלי, רק ככה נרדמתי, כשאני משחק לה בשיער."
"איאו."
"מה?" הוא הופתע, מרכין את ראשו כדי שיוכל לתפוס את מבטי.
"השווית את חברה שלך לאמא שלך עכשיו."
"לא, אני סיפרתי לך על משהו שאני אוהב לעשות.."
"עם אמא שלך. הרסת כל דבר רומנטי שאי-"
"תשתקי." הוא נתן לי נשיקה במצח ואז הניח יד על הראש שלי, מושך אותו כלפי מטה כדי להימנע מקשר עין.
"למה, אתה נהיה רגיש שמדברים על אימוש?" ניסיתי להרים את הראש אבל הוא השאיר את היד שלו.
"לילה טוב."
צחקתי למשמע הטון המרוחק שהוא לבש.
"דיי, נעלבי, אני צוחקת." הנחתי נשיקה על קצה הפנים שלו.
"כן." הוא מלמל, עדיין נשאר עם פנים רציניות.
"סליחה." מלמלתי כשנתתי לו עוד כמה נשיקות, מתקרבת יותר ויותר לפה שלו.
הוא ריכך את פניו ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים.
נשארתי דוממת, הסנטר שלי מונח על הידיים שלי, שהן נחות על החזה שלו. העיניים שלו היו עצומות.
עברה דקה של שקט, הוא פתח את עיניו וראה שאני עדיין מסתכלת עליו.
"מה?" שאל כשסגר אותן שוב.
"קוראים לזה תסביך אדיפוס."
"את מעצבנת."
"חשבת פעם על לרצוח את אבא שלך?"
הוא הוריד אותי ממנו, מפנה לי את הגב, השתיקה שלו הייתה ארוכה.
"היא אישה מדהימה, היא טובה בכל מה שהיא עושה."
הסתובב אליי עם פנים זעופות, "הלוואי ואני אמצא מישהי כמוה, אני נמשך רק למשוגעות."
"הלוואי." חיבקתי אותו מאחורה כשהוא הפנה אליי את גבו שוב. היד שלי גלשה אל שיערו.
"אל." הוא נתן לי מכה ביד. "זה לא מגיע לך."