פרק 1 – מלאך שומר

פרק 1 – מלאך שומר

"ככה להשאיר יפה כמוך לבד?" קול הזר העיר אותי מהמחשבות שלי.
הרמתי את הראש מהפלאפון וראיתי שהוא כבר הספיק להתיישב מולי.
החיוך שלו היה נראה שיכור מידי, אז חייכתי קלות והחזרתי את הראש לפלאפון, רומזת לו בצורה הכי מאופקת שמצאתי.
"את האמת?" הוא התקרב אליי, "הסתכלתי עלייך עוד מקודם.."
"אני לא מעוניינת, תודה." אמרתי לאחר שחיוך נוסף שלי עדיין לא העביר לו את המסר.
"לא כרעתי ברך, רק אומר שאני לבד ושאת לבד, והשירותים-"
"לא, תודה." כבר התחלתי לאבד את הסבלנות, אבל כשהוא התקרב אפילו יותר עם הכיסא, הוא הפחיד אותי.
"חבל מותק, אני מבטיח-"
"יש בעיה?" קול בס גברי נשמע מאחורי, ויד אחת הונחה על הגב שלי, לא מוכרת, שגרמה לי להירתע. באתי רק עם בר, שהלכה לשירותים ועדיין לא חזרה.
"קחי," הוא הניח כוס משקה על השולחן, ואז החזיר את היד לצידי גופו. הספקתי לעבור על פניו בחטוף, וידעתי בוודאות, גם אותו אני לא מכירה.
העמידה היציבה שלו נטפה ביטחון. היא איימה על השיכור, יכולתי לראות, כי הוא זז באי נוחות בכיסא שמולי.
"סליחה גבר, לא ידעתי," השיכור אמר בהיסוס וקם מהמקום.
ברגע שהוא הלך הגבר הזר תפס את מקומו והתיישב לידי, מוודא שהשיכור באמת עוזב את המקום.
מבולבלת, הסתובבתי אל השיכור, רואה אותו הולך, אם אפשר לקרוא לזה ככה, בחזרה אל החברים שלו.

"אף פעם לא הבנתי אתכן, האלה שיושבות לבד."
"אני לא פה לבד." זה יהיה מאוד גרושתי מצידי, "חברה שלי בשירותים."
"אז להישאר פה ולהפוך למגנט לשיכורים?"
"אז לקום ולהפסיד את השולחן הכי טוב בבר?"
"טו-שה." הוא הרכין את ראשו במחוות כבוד, וגרם לי לחייך לראשונה.
"ממתי גברים שותים מוחיטו?" צחקתי אליו, מחזיקה את הכוס שהניח לפני כדקה על השולחן.
"אני גיי."
"אה." פלטתי. תודה לאל על התאורה הזו, אני בטוחה שאני אדומה.
"אני צוחק." צמצם אליי את עיניו, כשהשתיקה הפכה להיות מביכה.
"האמנתי." אמרתי בקול הכי דרמטי שיכולתי למצוא, מנסה לגרום לו לקצת תחושת אשם.
"באמת?" עשה פרצוף נפגע.
"טוב, זה נראה שהחברה שלך חזרה, זה בטוח ללכת עכשיו."

בר כבר הגיעה מספיק קרוב לשולחן, שלחה אליי מבט מבולבל שהייתה צריכה להוריד אחרי שניה כי הוא עבר להסתכל עליה.
"תשמרי עליה, כן?"
"כן.. גבר.." בר אמרה, מחייכת אליו ואז אליי, שולחת מבט של 'מי הוא?!'.
"אה.. תודה." הודיתי לפני שהספיק ללכת.
הוא רק חייך ואז הלך משם, בחזרה אל הבר. עקבתי אחריו במבט, רואה שלקח עוד מוחיטו.

"מי זה היה?"
"אני חושבת שהמלאך השומר שלי."
היא גלגלה את עיניה לקיטשיות המעושה שלי, לפני שפתחה שוב את פיה, "הוא חתיך." הנהנה אליי, מסתובבת ומסתכלת עליו ניגש לשולחן מלא בחברים, מגיש את המוחיטו למישהי שחייכה אליו.
היה נראה שהיא חברה שלו. או שהיא מאוהבת בו בסתר. אחד מבין השניים. לא היה קשה לזהות את המבט הזה.
כשבר חזרה להסתכל עליי, עדיין הסתכלתי למאחוריה, רואה אותו מציץ לעבר השולחן שלנו ואז מחזיר את מבטו לשולחן שלו. הרגשת הביטחון עטפה אותי.
טוב, היא רק רוצה אותו. אין לו חברה.
"את יכולה להזיז את התחת שלך אליו? תודה."
"חכי, מה הלחץ?" לגמתי מהמשקה שהוא הביא לי. מעבירה עוד מבט לעברו ותופסת את מבטו בשלי.
"צודקת אחותי." היא הרפתה מעט את הכתפיים. "חצי דקה ואז הוא שלי." היא הכריזה.
"היי-" לא הספקתי למחות וראיתי את הפלאפון שלה מצלצל.
"הלו-" היא מעט צעקה, בגלל המוזיקה הרועשת.
"רגע, אני לא שומעת," היא אמרה וסתמה את האוזן השנייה שלה, מנסה לשפר את שמיעתה. "מה זאת אומרת? איפה?"
מה יש? אמרתי לה בלי מילים, אבל היא לא ענתה, רק חיפשה משהו מהתיק שלה בפזיזות שרק האטה אותה.

"הייתה לו תאונה." היא מלמלה כשהוציאה את הארנק שלה. "יון התקשר." היא נעמדה והניחה שטר על השולחן, בדרך לעזוב את המקום.
"אוקיי. לאט. תירגעי. הוא בבית חולים?"
"כן." היא ענתה.
"אוקיי." ניסיתי להרגיע אותה. הוצאתי שטר מהארנק שלי גם ולא חיכיתי לחשבון. נופפתי למלצרית והחזקתי בבר שלא תיפול בדרכה החוצה.

יצאנו מהבר והתחלנו להתקדם לתחנת המוניות שזכרתי שקרובה לפה, עוד מהפעם שעברה שהלכתי לישון אצל בר והיינו באותו המקום.
לפני שהתקדמנו יותר מידי, נעצרה מונית לידנו.
"לוולפסון," היא ביקשה מהנהג והוא הנהן בתגובה. פתחתי בפני בר את הדלת.
"אוי שיט." היא הסיטה את השיער מהפנים שלה. "אמרנו שתישני אצלי."
"שטויות ברבור. אני אחזור הביתה."
"עד לראשון?"
"רגע, את צריכה אותי איתך בבית החולים?"
"לא, זה בסדר."
"אז כן, לראשון. זה קרוב, כל מונית שנייה פה היא לראשון."
"בטוחה?"
"מאה אחוז." חייכתי אליה בעידוד, מבהירה לה שאני לא משהו שהיא צריכה להתעסק בו כרגע.
"טוב, אני אדבר איתך כשאני אהיה שם."
"תודיעי לי מה איתו."
"ברור." היא חיבקה אותי קצרות ונכנסה במהירות למונית. הוא נתן גז, ככה שהייתי בטוחה שהיא ביקשה ממנו להאיץ.

המשכתי להתקדם אל תחנת המוניות, מדברת עם עצמי, על כמה שקר, והלוואי שמונית הייתה עוצרת פה. מעבירה לעצמי בראש תסריט על מה יקרה בשנייה שאני אכנס לחדר שלי, ועל כמה חמים יהיה לי אז.
"צריכה טרמפ בובה?" כן, אחרי שקראת לי בובה, עוד יותר.
התעלמתי והמשכתי ללכת, אבל הבחור האט את הרכב יותר.
"לא, תודה." פניתי אליו בעצבנות והוצאתי את הפלאפון שלי מהתיק. מזייפת שיחה וגורמת לו לוותר ולנסוע מהמקום.
"לאן?" שמעתי שוב. דניאל, תמשיכי ללכת.התחנה קרובה. תתעלמי.
"את מתעלמת ממני?" הקול היה לי מוכר, הסתובבתי וראיתי את הבחור ממקודם נוהג, כשלצידו יושבת מישהי.
"אתה עוקב אחריי?" שאלתי ואז התחרטתי על זה. אולי זו החברה שלו וכרגע נתתי להם סיבה לריב?
"מחמיאה לעצמך." הוא צחק.
"אני לא לוקחת טרמפ עם זרים."
"עד שאחי נחמד. תנצלי את זה." הבחורה פנתה אליי. "זה לא קורה הרבה." היא כאילו לחשה אליי, אבל גם הוא היה יכול לשמוע.
טוב, מין הסתם שהיא לא חברה שלו. הוא לא היה מציע לי טרמפ כשחברה שלו ליד. איך לא חשבתי על זה לפני?
רק עכשיו יכולתי לשים לב לדמיון ביניהם.
"אז לאן?"
"עזוב, אני אקח מונית. תודה בכל מקרה." חייכתי אליהם.
"לאן?"
"רחוק."
"את מתישה." הוא נאנח.
"לראשון." חייכתי חיוך מתנצל.
"זה יום המזל שלך," הבחורה שישבה לידו מחאה כפיים בהתלהבות. היא שיכורה? "אנחנו מושבניקים, ליד ראשון."
"טוב, אני מניחה.." מלמלתי.
"את לא חייבת אם את לא רוצה." הוא חייך אליי והרים גבה אחת.
"לא, לא. תודה." הרמתי את הידיים ופתחתי את הדלת.
מה כבר יכול להיות? הם חוטפים? אני גם לא נוסעת איתו לבד. אחותו איתו ברכב.

"אז, איך קוראים לך?" היא שאלה בהתלהבות, מסובבת את כל גופה אליי.
"דניאל," חייכתי אליה.
"היי דניאל! אני אור." היא הושיטה לי את ידה בסרבול. לחצתי אותה בתגובה וצחקקתי.
"מאיפה את מכירה את דור?" היא שאלה.
"אני לא." עניתי בתגובה ויכולתי לראות אותו מחייך, למרות שראשו היה מופנה אל הכביש.
אור הסתכלה עליו בתגובה. "הכרנו עכשיו." הוא חייך אליה חצי חיוך.
"אתה שובב!" היא הפנתה אליו אצבע אחת וצחקה צחוק קצר.
"את שיכורה!" החזיר לה בחיקוי של הצחוק שלה, פחות היד, שהייתה מונחת על ההגה בנינוחות.
"נהג תורן וחמוד. אסור לשתות ולנהוג!" היא צחקה שוב.
"אני צוחקת, אבל אני רצינית. זה ממש מסוכן. פעם, חבר שלי-"
"טוב אורי. לשתות." דור, מסתבר, הוציא מבין שני המושבים שלהם בקבוק מים. יכולתי לראות שהוא עדיין היה קר.
"כן אבא." היא גילגלה אליו עיניים והוא רק חייך בתגובה.
"הנה, תעצור כאן." היא ביקשה בשכונת בתים עדיין בתוך חולון.
"מה?" פלטתי. לא שתיתי הרבה, אבל מספיק בשביל שהשאלה הזו תצא ממני ולא רק תישאר בראשי.
"היא הולכת לחבר שלה. אני ממשיך לראשון." דור הסביר.
"ביי דורי. ביי דניאל. בלי שטויות, אה?" היא קרצה אליו ויצאה מהרכב.
אני הולכת להישאר איתו לבד עכשיו?

הוא לא התחיל בנסיעה עדיין. "אם את לא מרגישה בנוח, אני יכול להזמין לך מונית."
"תבטיח לי שאתה לא רוצח. או אנס."
"אף אחד משניהם." הוא חייך.
יצאתי מהרכב.
"להתקשר למונית?" הגביר קצת את קולו.
"לא," פתחתי את הדלת הקדמית. "תבטיח לי שאני גם בוחרת את המוזיקה."
הוא נאנח. "כן.. פה אני דיי בעייתי."
"חבל." התיישבתי במושב שליד הנהג וחגרתי.

"לפעמים, כשאני רוצה לדעת אם מה שאני עושה הוא נכון, אני חושבת 'מה אמא שלי הייתה אומרת'. נראה לי שהיא הייתה צועקת עליי עכשיו."
"אבל אנחנו כבר לא זרים. היי. דור, 23, עדיין בצבא." הוא הושיט לי את יד שמאל שלו.
לחצתי אותה. "דניאל, 20. עדיין בצבא."
"וואלה?"
"רגע. עדיין בצבא? אל תגיד לי שאתה…"
"קצין? כן. מצטער לאכזב." חייך אליי חיוך עקום.
"אני חושבת שאני ארד פה." זייפתי פעולה עם תופסן החגורה.
"היי! אם אני לא מכליל, גם לך אסור להכליל. לא כל הקצינים אותו הדבר."
"להכליל אותי? במה כבר?" צחוק נפלט ממני.
"אמרת לי שאת מראשון ואת עדיין פה ברכב."
"חמוד, תירגע," שיניתי את הטון שלי. "אנחנו איכותיות שם."
"אני בטוח." הוא צחק.

"את רואה? אמא שלך טעתה."
"אמא שלי מתה." עניתי, חסרת רגש.
הוא סובב את ראשו אליי, מודאג. ואז החזיר אותו לכביש.
"אני-, אני מצטער." דיבר בשקט.
"סתם." הוספתי בפשטות.
"מה?! לא מתאים בכלל!"
"זה על ה'אני גיי' של מקודם. אתה לא יכול להאשים אותי."
"את משווה?" אמר בלחץ צבוע.
"טוב זהו. השתווינו." הרמתי את שתי ידיי. הוא צחק. לקחתי את הפלאפון שלו שהיה מחובר למערכת ודפדפתי בפלייליסט.
"בעייתי? מה בעייתי בקולדפליי?"
"תודה לאל." אמר לי-לעצמו. "יש לך אישור לשים שירים."
"איך לא שמתי לב לפני זה שאתה קצין. 'יש לך אישור'." חיקיתי אותו.
"ואת שוב אומרת את זה כאילו קצין זה דבר רע."
"לא.. ממש לא.." אמרתי בציניות. "בחירה שלך." עניתי כשהמשכתי לחטט בפלייליסט שלו.
"אני פשוט אוהבת את האזרחות."
"ואת אומרת את זה כי את יודעת מה זה אזרחות."
"לא, אדון 70 שנים בצבא."
הוא צחק שוב.

הוא דיבר על איפה הוא משרת, ואני דיברתי על עצמי. תפסתי את עצמי בוהה בו, פעם או פעמיים, לא יותר. רק פעם אחת הוא שאל אותי אם הכל בסדר, האשמתי את זה ששתיתי ועניתי שבסך הכל כן. איכשהו, ואני גאה על זה, עצרתי את עצמי מלזרוק הערה על האף המדוייק שלו. על הגומות חן האלה שמופיעות אחרי שהוא מתגרה בי.
"פה ימינה. כן, עד סוף הכביש." הובלתי אותו לבית שלי.
"ועכשיו אני יודע איפה את גרה." קרץ אליי.
"אם הגעתי לפה בשלום, אני סומכת עליך."
"אמא שלך הייתה מסכימה לך?" שאל כששחררתי את החגורה שלי.
"אמא שלי הייתה מחבבת אותך."
"עכשיו את סתם מחמיאה לי." הוא חייך אליי חיוך מתגרה, עם רמז של קריצה בעיניו.
"יכול להיות." צחקקתי.
הוא לא התקרב אליי. שום רמז לנשיקה, שלפרוטוקול, השתייה הייתה מקלה עליי להסכים אליה. אפילו לא ביקש את המספר שלי.
"טוב," אמרתי כשהיד שלי על הידית כבר, "תודה על הטרמפ, דור."
"בשמחה דניאל," החזיר באותו הטון, והוסיף חיוך חלש. הוא פתח את הפה שלו, בא להגיד משהו נוסף, אבל הפלאפון שלי צלצל.
"היי ברבור," עניתי לשיחה.
"שומעת, אני פה בבית החולים, אני חושבת שאני אישן פה. הוא בסדר. זוכרת את הכיכר עם הדולפין?" שאלה אותי,
"כן, אבל שניה ברבור," עצרתי אותה. יצאתי מהרכב וסגרתי את הדלת מאחוריי.
"תודה." חייכתי אליו כשהדלת סגורה אבל החלון פתוח לרווחה.
"דניאל!" הוא קרא לי כשהתקדמתי כצעד אחד. יש!!

הסתובבתי אליו, מנסה בכל יכולתי להסתיר את החיוך שהיה מרוח לי על הפנים עד לפני רגע. הוא הושיט לי את הפלאפון שלו.
רשמתי את המספר שלי וחייגתי עד שהוא הופיע לי כממתינה.
"לילה טוב." חייך אליי, וחייכתי אליו בחזרה.
"כן, הכיכר עם הדולפין," המשכתי לטלפון, עם חיוך שלא מתאים. לקחה לי שניה להתעשת ולהיכנס שוב לשיחה.
"אז איזה אידיוט לא הסתכל אפילו ונכנס לכיכר. נכנס באופנוע שלו. אבל פציעה שטחית."

__________

״אל מי את מחייכת ככה?״ הקול של נועם הקפיץ אותי.
הנחתי יד על חזי ברפלקס, מסדירה את קצב הלב.
הוא נשכב לצידי על המיטה. ״יש לך מישהו?״
״לא. כן- לא..״ מלמלתי, עדיין מרוכזת בהודעה האחרונה שדור שלח. הוא במשחק כדורגל עם חברים שלו.

׳הם קוראים לזה מנוחה. אני קורא לזה הזדמנות לתת להם להוכיח את עצמם.׳

״אני שמח שאת מבינה את עצמך.״
״אם אני לא, אז מי כן?״
״בדיוק…״ אמר בהיסוס ופרע את שערי.

׳אתה מפתח ציפיות, וכשאני אראה אותך משחק אתה לא תהיה טוב כמו שתיארת.׳

״אמא קוראת לך לאכול.״
״מה? מה השעה?״ הסתכלתי בשעון, אני מדברת איתו כבר שעה?
״אבל זה יכול לחכות אם יש לך משהו לספר לי.״

׳צודקת. אני ממש גרוע בכדורגל. גם אומרים לי הרבה שאני מכוער.׳

״לא ממש. לא.״
״את צחקת בקול הרגע, מי זה?״ נועם דרש, מנסה להציץ אל עבר הפלאפון שלי.

׳ראיתי אותך כבר. זה לא תופס דור..׳

״אתה מכאיב לי.״ נועם שיחרר את אחיזתו, שלא באמת הכאיבה לי. ״כשאני ארצה לספר, אני אספר.״
״ממתי את מסתירה ממני דברים?״ לבש מבט נעלב.

׳אז אומרים לי שאני ממש גרוע בפגישות ראשונות?׳

״נו, אני לא יכול לעזוב את זה עכשיו.״ אמר בתגובה לחיוך שלי, שיכולתי לדעת בוודאות שהוא נראה מטומטם.
״מישהו שפגשתי אתמול.״ עניתי לו, עדיין חיוך ענק מרוח לי על הפנים.

׳נצטרך לבדוק את זה.׳

״תגידי לו שאחיך טוב במכות.״ אמר לפני שיצא מהחדר.
״אחי הקטן, אתה מתכוון?״ הזזתי את הפלאפון ממני.
״זה נראה לך קטן?״ הרים את הזרוע, הפשיל את השרוול שלו, והבליט את השריר שלו בהפגנתיות.
״אתה חזק.״ נתתי לו מבט לא מורשם.
״בואי לפני שאמא באה לקחת אותך בעצמה. היא במצב רוח תוקפני.״ הצהיר לפני שנעלם.

׳היום ב8?׳