this is who i am: פרק 1- זה היה טוב מכדי להיות אמיתי

עמדתי בשער בית הספר, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי, הנה מתחילה עוד מחצית.
הצלצול נשמע ברחבי בית הספר ונכנסתי לכיתה, המורה נכנסה לאחר כמה דקות ובירכה את התלמידים בבוקר טוב ואז נכנסו לכיתה שלושה ילדים בני גילי; שתי בנות ובן, הם התווכחו ביניהם ואז אחת הבנות סימנה להם להיות בשקט וביקשה סליחה על האיחור.
"אלה התלמידים שיתארחו בכיתתנו לפי תוכנית חילוף התלמידים, אנחנו שלחנו שלושה תלמידים מאיתנו שילמדו בבית ספרם שבירושלים והם שלחו אלינו תלמידים," אמרה המחנכת שלנו, דליה, בחיוך רחב "תציגו את עצמכם."
"אני סיוון." אמרה אחת מהם, בעלת שיער בלונדיני חלק
"אני יותם." אמר השני, בעל שיער חום בהיר ותווי פנים מרשימים
"אני עופרי." אמרה השלישית, בעלת שיער שטני שעובר במקצת את כתפיה
"ברוכים הבאים, סיוון, יותם ועופרי!" אמרה בקול דליה וסימנה להם בידה לשבת.
הייתי עסוקה בהוצאת מחברת וספר עברית, המקצוע שיש עכשיו, ופתאום הרגשתי נגיעה עדינה על כתפי "אני יכולה לשבת פה?" שאלה אותי עופרי, יש לה שם מיוחד והיא נראית נחמדה אבל מהניסיון שלי יש סיכוי שהיא מהבנות האלה שבהתחלה נחמדות אליך ואז מתנהגות מגעיל ושוכחות מקיומך.
"כן, בטח," כשהיא תישמע מה אומרים עלי ותראה שאין לי חברים היא בטח תתרחק ותלך לחבורה של ה"מקובלים" אבל עד אז אין לי בעיה לארח לה חברה, בכל מקרה די בודד לי.
"תודה!" חייכה, היא התיישבה בכיסא הפנוי לבדי, הניחה את תיקה המעוטר פרחים בשלל צבעים בצד השולחן והוציאה את הציוד. השיעור התחיל.
בסוף השיעור המורה ביקשה ממני ומעוד שני תלמידים שנעשה לתלמידים החדשים סיור בבית הספר, הנהנתי לעברה ויצאתי מהכיתה, ממהרת ללכת ולהשיג את עופרי.
לאחר סיור די משעמם התיישבנו על אחד הספסלים שנמצאים בחצר והתחלנו לאכול
"אז איך בירושלים?" ניסיתי לפתח שיחה, לא אופייני לי בדרך כלל
"נחמד, אני אוהבת את ירושלים," זה נראה כאילו החיוך אף פעם לא יורד לה מהפרצוף ואני לא יודעת אם זה נתון להערצה או משוגע… "איך פה?"
"נחמד, אני אוהבת את העיר הזאת,"
"יש לי שאלה די לא נחמדה…" היא התחילה לומר
"זה בסדר, תשאלי," קטעתי אותה
"למה את רק איתי? אני מתכוונת, איפה החברים שלך? כמובן שנחמד לי, אבל סתם אני מתעניינת…" היא שאלה במבוכה, היא יודעת לקלוע בול למצבים לא נעימים
"חוץ מהמשפחה, אין לי ממש חברים, אבל אני מדברת פה עם ילדים…" אמרתי, גם די מובכת מהמצב, אף פעם לא אמרתי את זה בקול, אפילו לא לפסיכולוגית שלי…
"אה. סליחה, לא התכוונתי שזה יצא ככה,"
"זה בסדר,"
"היי עופרי," יותם בא לעברנו "והיי…"
"נועם,"
"שם יפה ושיער יפה," הצביע על שיערי האדמוני.
"תודה," אני חושבת שהסמקתי, אני לא חושבת שאי פעם בן החמיא לי ואני יודעת שאני יוצאת די חנונית כי הסמקתי מסתם מחמאה לשם שלי אבל לא נורא. והוא נראה טוב, חתיך אפילו
"לא אכפת לכם שאני אצטרף נכון?" הוא שאל ועופרי הסתכלה עליי במבט שואל, הנהנתי, נחמד שהיא מתחשבת
"כן, אין בעיה." אמרה והוא התיישב בינינו
"אז מה קורה?" שאל בחיוך ממיס שחשף גומה קטנה בלחיו הימנית.
הגעתי לביתי וחשבתי על יום הלימודים שהיה היום, כמה זמן לא דיברו איתי ילדים על נושאים שלא קשורים ללימודים… התגעגעתי לזה, מלפני בערך חודש כבר נותקו כל קשרים איתי, פעם הייתי חברה של הרבה ילדים בבית הספר שלי וכמעט ולא מצאו אותי לבד והנה המצב בן רגע התהפך וכבר בערך חודש זה היה רק אני והמוזיקה, אולי בזכות עופרי ויותם משהו ישתנה, אני מנסה לא לפתח תקוות כדי לא להתאכזב אבל אני חושבת שזה מאוחר מדי כי כבר עולים תסריטים במוחי של שלושתנו מבלים.
**
כצפוי, היום הייתי לבד, בלי עופרי, בלי יותם וגם בלי המוזיקה בגלל שנגמרה הסוללה בטלפון שלי. ישבתי על אחד הספסלים בחצר בית הספר וציירתי במחברתי, מדי פעם הרמתי את ראשי בכדי להתבונן בשאר התלמידים, ראיתי את עופרי ויותם עם החבורה של הילדים המקובלים אשר בראשם עומדת נויה, בעלת שיער חום עם קצוות בלונדיניים מחומצנים, חולצת בטן וחצאית מיני, כיאה למישהי במעמדה. ראיתי שגם סיוון מתחילה להשתלב שם יפה, קלטתי עליה שהיא כזאת.
עכשיו כבר אין לי סיכוי לשמוע משהו מעופרי או יותם, הם כבר נכנסו לחבורה שלהם ואם הם ימציאו שמועות עלי (מה שהגיוני שיקרה, כיאה ל"מקובלים") הם לא ירצו להתקרב אלי יותר או לדבר איתי בנושא שלא קשור ל:"מה היו השיעורים?" או: "מה החומר למבחן?" או מה שאני תמיד מסרבת לו: "אפשר להעתיק שיעורים?".
ידעתי שזה יקרה, זה היה טוב מכדי להיות אמיתי.
דפקתי על הדלת הלבנה שלוש פעמים והיא נפתחה, מולי נגלה בחור צעיר, נראה כבן עשרים, שיערו בלונדיני וקצר, הוא לבוש בג'ינס נופל בצבע שחור ופלג גופו העליון חשוף. נראה טוב, אני חייבת לציין, הדיף ממנו ריח חזק של בושם גברי
"את בטח מטופלת של אמא שלי, דורין…" אמר במעט מבוכה ומיהר ללבוש חולצה
הנהנתי. בפעמים הקודמות לא ראיתי אותו. ידעתי שדורין, הפסיכולוגית שלי, גרושה ויש לה שני ילדים בוגרים, כנראה הוא אחד מהם.
"היא בחדר," אמר ונכנסתי לבית כשעל כתפי נח לו תיק יד בצבע טורקיז ובו טלפון, מפתח לביתי ומתכון לעוגה שהבאתי לדורין פעם שעברה והיא התלהבה וביקשה את המתכון.
הגעתי לחדר בו היא תמיד עושה את טיפוליה הפסיכולוגים וראיתי מבעד לדלת הפתוחה למחיצה שיש שם מישהו. המתנתי בשקט מחוץ לדלת ושיחקתי בצמיד הזהוב שעל פרק ידי, אמי קנתה לי אותו. לפתע שמעתי קול שכנראה הופנה לעברי: "היי, את יכולה לשבת פה ולחכות," אמר לי הבלונדיני שפתח לי את הדלת. התיישבתי בספה שבביתם והמשכתי לשחק בצמיד, בדרך כלל המטופלים שלפני גומרים במהירות.
"אני שגיא," התיישב לידי
"היי שגיא,"
הוא חיכה כמה שניות "ואת?"
"אה, כן…" שכחתי שלא הצגתי את עצמי "אני נועם,"
"היי נועם." חייך
אם חשבתם שאני אחייך, טעיתם… הדבר היחידי שהצלחתי להוציא היה זווית מעוקלת של פי שהייתה אמורה להיות חיוך.
"אף פעם לא ראיתי אותך פה ואני אצלה כבר די הרבה זמן," ניסיתי לפתח שיחה
"כן, אני יודע… פשוט ההורים שלי גרושים ובזמן הזה הייתי בעיקר אצל אבא שלי," ראיתי שלא נוח לו לדבר על זה אז לא הרחבתי בנושא "ומה את עושה פה? בדרך כלל באים לפה אנשים מבוגרים יותר,"
"דודה שלי מכריחה אותי…" לא הרחבתי.
"בת כמה את?" שאל לאחר כמה דקות שרק שתקנו והייתי עסוקה בלחשוב למה לעזאזל לוקח למטופל שלפני כל כך הרבה זמן
"שש עשרה, אתה?"
"עשרים ואחת."
שוב השקט.
הדלת נפתחה ואיש בשנות החמישים לחייו יצא בראש מורכן, דורין קראה לי ונכנסתי לחדרה.
עכשיו אני הולכת ברחובות העיר, בדרכי הביתה. גם הפעם אצל דורין התנהלה אותה שיחה, היא שואלת מה שלומי ואני עונה שבסדר, היא מבקשת שאשתף אותה באירועיי השבוע האחרון ואני אומרת שלא קרה שום דבר מיוחד – דבר שדי נכון. היא ממשיכה לנסות להוציא מידע, מנסה להישמע כמו חברה כדי שאני אשתף אותה אבל לי היא מרגישה יותר כמו חוקרת. עוד פגישה שהסתיימה במהירות, היא חוקרת ואני עונה בקצרה, לא מנדבת הרבה מידע. אני לא אוהבת לשתף אנשים, אני לא סומכת על מישהו שיבין אותי, לא אכפת לי אם היא פסיכולוגית וזו העבודה שלה, אף אחד לא מבין אותי, גם לא היא. פעם לא הפריע לי לשמור דברים בבטן אבל בזמן האחרון משהו השתנה והתחלתי לכתוב, אני כותבת לעצמי קטעים קצרים, כמו יומן, רק לעצמי.
שיערי עף ברוח הקרירה ואני סוגרת את כפתורי הקרדיגן שלי, מנסה להתחמם כמה שיותר.