פרק 1: אוכל של אמא, לישון וחברים.

"אתה יודע איך זה עובד" הוא אומר לי בטון יציב, נראה שהוא מוכן לומר לי הכל.
אני מרגיש את היד שלי רוצה לעזוב את הטלפון ולא להמשיך להקשיב.
"אני לא חייב להבין איך זה עובד." אני לוחש אליו יותר קרוב אל הדיבורית, ממש לא מעוניין שהאוטובוס יקשיב לשיחה הקצרה עם אחי.
"אתה כן חייב להבין איך זה עובד, אתה כבר לא ילד קטן." הוא סותר לי עם האמירה הגדולה הזאת.
"נדבר בבית.", אני מנתק את השיחה ומשכיל ישר את הפלאפון אל מכנס הב' שלי, אוחז ברובה קצת יותר קרוב.
אני מסתכל על האנשים באוטובוס הצפוף, מנסה לחשוב אם הם בכלל מבינים את המשמעות של להיות חייל.

אני יורד בתחנה בירושלים העמוסה, רק רוצה להגיע כבר הביתה בשביל שלושה דברים עיקריים שאעשה בהמשך; לאכול אוכל של אמא, לישון, וחברים בערב.
אני הולך ברחובות ירושליים ומרגיש את הניתוק הקטן מהבסיס, מרגיש שלפתע אנשים מסתכלים עלי קצת בצורה שונה .. זה לא שאני לא מבין למה, יום הזיכרון היום, אבל זה עדיין מרגיש שונה.
אבל איך אפשר לא להרגיש שונה, ירושלים היא כלכך מגוונת ושונה.. רק מי שגר בירושלים יבין.

אני עולה במדרגות הקטנות של הכניסה של הבית ומצליח להריח את הריח של הבישולים של אמא,
היא יודעת כמה אני אוהב שהיא עושה את זה.
עוד לפני שהתגייסתי היא תמיד הייתה פותחת במיוחד את החלון לכניסה של הבית והיה אפשר להריח את הריח של הבשר מתבשל ואת הבזקים של גלגלצ ברדיו שמונח על עדן החלון ..
אני פותח את דלת הבית ומבחין בבית ריק ושקט, לא מוכר .. מנוקר, שונה,
הכל מרגיש שונה מאז שיצאתי מהבסיס.
אני מתקדם אל עבר המטבח ומבחין שהסירים של אמא מונחים על הגז אך היא לא במטבח בשביל לקבל את פניי ולקפוץ עלי באהדה ,
"אמא?" אני צועק והולך אל המסדרון היחסית ארוך שיש לנו בבית ומתקדם אל חדרה של אמא שנמצא בתחילת המסדרון.
"אמא?" אני לוחש אל הדלת ודופק פעמים על דלת חדרה.. אני מצליח להרגיש את אמא בוכה, אפילו שלא שומעים דבר, היא הנפש התאומה שלי, היא הכל בשבילי אמא.
אני תופס בידית הדלת ומושך את דלת חדרה של אמא , מבחין בה מכורבלת בתוך המיטה שמטפחת הראש שלה נעלמה מראשה ושיערה הארוך והלבן בקצוותיו נראה אל עיני,
היא מחזיקה במדים ישנים עם הריח של אבא ודומעת אליהם.. היא עם הגב לכיווני כך שאני לא מצליח להבחין בפנייה המלאכיות של אימי .
"אמא.." אני לוחש אליה, מחזיק במשקוף הדלת ומחכה שתבחין בי, " הגעתי.." אני ממשיך לומר, רק שתשים לב אל הילד שלה.
"הם חושבים שזה היום שלו.." היא מייבבת מבין שפתייה ואני מרגיש את ליבי נקרע מבפנים, מרגיש את החוסר של אבא בבית ובמיוחד בשביל אמא, " כל יום בשבילי זה היום שלו., היא ממשיכה לומר שליבה מדבר מבין שפתייה ,
אני מתקרב בקצות אצבעותי אל המיטה של אמא ונופל אליה באטיות.. אמא ממשיכה לדמוע את חייה על המדים הגדולים של אבא, ואני מתקרב אליה מעט בשביל לראות את פניה.
"עומר אתה יודע כמה הוא דיבר עליך?" היא לוחשת בבכי קטן ואני מרגיש את ליבי נקרע עוד מבפנים, אבל אני בוחר להמשיך להיות שקט.
לאחר כמה שניות של שקט אני כורך את ידי סביב אימי ומחבק אותה מאחורה, היא תופסת ביידי ואני אוחז בה קרוב אלי .. מעביר את קצות האצבעות שלי על המדים של אבא..
"אתה הכל בשבילי עומר, הכל." היא אומרת בקול אוהב ומנשקת את האמה של ידי, וחיוך עצוב נמתח בין פני,
כמה שאני אוהב את אמא, "הלוואי שאני אמצא יום מבין הימים מישהי כמוך." אני לוחש לה כשהלחי שלי מונחת על הכתף שלה מעודי ממשש את המדים של אבא, ועייני נעצמות אט אט …
"אל תדאג בני, היא תגיע, נשים אוהבות גברים חזקים." היא לוחשת ואני מרגיש אותה מדברת על אבא ועלי ביחד.. זה גורם לשיתנו ליפול לשינה עם הרבה מחשבות של העתיד ..