פרק שני – Forever without you

היה צלצול להפסקה. הלכתי לשבת תחת העץ הגדול. "לין!" מישהו קרא בשמי . זה היה אריאל – אריאל היה החבר הכי טוב של דן. הפניתי את ראשי לכיוון קולו וראיתי אותו צועד אליי. הוא התיישב לידי ושאל "איך את?" "אני מתגעגעת אליו,קשה לי בלעדיו, הוא חסר לי בכל רגע רגע." עניתי לאריאל. "גם לי קשה. הוא חסר." אמר לי. "למה הוא ולא אני?" שאלתי אותו בעוד עיניי נוצצות מדמעות שעומדות לזלוג. "אל תגידי את זה. את קיבלת הזדמנות לחיות." אמר לי. "זה היה מגיע לו יותר, הוא היה בן אדם הרבה יותר טוב ממני." אמרתי לו. "את חייבת להיות חזקה, הוא היה רוצה בכך."
הדמעות התחילו לרדת מעיניי. ברחתי לשירותים, לא יכולתי שמישהו יראה אותי נשברת,שמישהו יסתכל עליי במבט שיסתכלו עליי הבוקר.
נכנסתי לאחד מתאי השירותים וישבתי שם ובכיתי במשך דקות אחדות…
יצאתי מהתא והסתכלתי במראה ראיתי מה נהיה ממני – מילדה מלאת שמחת חיים לילדה עצובה , חיוורת , בלי שום הבעה.
אחרי כמה שעות של לימודים חזרתי הביתה.
אף אחד לא בבית.. הלכתי לחדר, אפילו חשק לאכול לא היה לי. התיישבתי על המחשב ונכנסתי לדוא"ל …
הייתה לי הודעה היא הייתה מתמר – תמר היא אחות של דן.
-היי ליני.
רציתי להודיע לך שאנחנו חוזרים ביום שני-26/8. אני אתקשר אלייך או את אליי. תבואי לבקר.
(תמר ומשפחתה הלכו לניו יורק לאחר מותו של דן.. אני לא יודעת למה. זו הייתה החלטה של הוריה).
האייפון שלי צלצל היה כתוב על הצג : תמר
עניתי לטלפון..
"היי.." אמרה לי תמר, "היי" החזרתי לה. "ראית את ההודעה?" שאלה אותי. "כן" עניתי לה. "אולי תבואי עכשיו? יש לי כמה דברים להראות לך.." "אוקיי, שעה אני אצלך." עניתי לה. "ביי" אמרה לי תמר. "ביי" החזרתי..
ניתקתי.
הלכתי להתקלח , לבשתי בגדים תחתוניים ולקחתי מהארון שרוול וחולצה נופלת שחושפת מעט את הבטן, נעלתי נעלי אולסטאר לבנות ויצאתי.