פרק שני – ״הלם מכה בי״

העיניים שלנו מתאחדות. הלב שלי פועם במהירות. שנינו מתנשפים בכבדות. אני לא יכולה לתת לזה לקרות. זה כבר קרה. חודשיים לפני. הנשיקה הראשונה שלי. התמונות והרגשות מהנשיקה מציפים אותי שוב. אסור לזה לקרות, אנחנו מכירים מגיל כל כך צעיר. הוא כמו אח שלי.. האח שתמיד השתוקקתי שיהיה יותר מזה.
– ״תפסיק, אני בת שלוש-עשרה״ אני מנסה להפסיק לחשוב על מה שהיה יכול לקרות.
״באותו לילה לא דיברת ככה״ הוא אומר.
– ״בנות זה לא כמו בנים, הכל מתקדם לאט. וחוץ מזה אתה בן ארבע-עשרה ואני בת שלוש-עשרה, אתה לא יכול לצפות ממני מה שאתה מצפה מבחורה בת ארבע-עשרה״ אני חשה ברע אחרי מילותיי, מתיישבת על הכורסה בחדר.
– ״גם סיכמנו שנשכח את זה ? אתה הבטחת לי שלא תזכיר את זה יותר לעולם״. אני מתעצבנת.
״היי, אני מצטער. זה היה רגע אחד מטומטם. אני כן אוהב אותך ואני תמיד אוהב, בתור האחות הקטנה שלי. וכדאי מאוד שהיא תישאר קטנה לעוד הרבה זמן״הוא מחייך ומסתכל על העקבים שלי.
״חוץ מזה, בטח שאני יכול לצפות ממך דברים שאני מצפה מבחורה בת ארבע-עשרה״ הוא אומר, הייתי בהלם.
״את בוגרת, את בכלל נראת בת חמש-עשרה..״ הוא אומר. הרבה אנשים יעידו על כך שאני בוגרת לגילי. הספקתי כבר לנצח בשתי תחרויות בינלאומיות בריקוד, להצטלם לשבעה מגזינים נחשבים ולהופיע בערך בכל צהובון אפשרי. אפשר לומר שיש לי חיים די.. בוגרים. אני מתלבשת כמו נערות בנות שש-עשרה, מתנהגת כמוהן ונראת לפחות בת בת חמש-עשרה. אפשר גם להעיד על כך שהידע הכללי שלי רחב כמו של נערה בת שש-עשרה.
– ״אנחנו יוצאים מהדירה הזאת ואז הכל נמחק. הכל. הנשיקה ההיא, ההבעת רגשות המוגזמת הזאת שלך.. פשוט תמשיך להיות מי שהיית תמיד״ אני מחייכת אליו.
דפיקה בדלת נשמעת. הארי הולך לפתוח ואני קמה מהכורסה. ״המכונית שלכם מחכה בכניסה״ השומר של הבניין מודיע לנו. אני מהנהנת ולוקחת את הקלאץ׳ שלי ומכניסה בו כמה שטרות למקרה וטלפון. את המפתח הארי שומר בכיס. הדלת ננעלת מבחוץ ואנחנו נכנסים למעלית עם השומר. ״צ\'ארלס יהיה שם?״ הוא שואל. ״צ\'ארלס ואבא שלך״ אני מהנהנת. המעלית נפתחת ואני יוצאת ממנה אל הלובי בליוויו של הארי. המכונית השחורה והיוקרתית מחכה בדיוק בכניסה של הבניין והדלת פתוחה, לידה עומד דין, הנהג.
– ״תודה״ אני מחייכת אליו ונכנסת למכונית לאחר הארי. הוא סוגר את הדלת ונכנס למושב הנהג.
״אתה יודע לאן לנסוע נכון?״ הארי מוודא.
״כן אדוני״דין עונה לי.
– ״מייקל גם יהיה״ אני מודיעה להארי.
״מה יש לו לעשות שם?״ הוא שואל.
– ״הבן של טומי ריינסבורג״ אני עונה לו.
״מייקל הולך לחטוף התקף לב כשהוא יראה מה את לובשת״ הארי צוחק ואני מצטרפת אליו.
– ״תפסיקו להתערב לי בחיים, שתיכם״. אני פוקדת עליו.
הנסיע הייתה באורך של כעשר דקות. מזג האוויר כל כך חם יחסית למרץ, יום מיוחד. המכונית עוצרת מול מלון מפואר ברחובות העיר. דין פותח את הדלת ואני והארי יוצאים ממנה ומודים לדין.
– ״אנחנו מוזמנים לבראנץ׳״ אני אומרת לשומר שמביע בנו בשאלה.
״שם בבקשה?״ הוא שואל בפנים זעופות.
– ״ברוק וויליאמס״ אני מחייכת.
״ את יכולה להיכנס״ הוא מסתכל עלי ואני מרגישה מאוימת. אני נכנסת אל החדר העצום. בשני צידי החדר יש בופה ארוך המכוסה במלא אוכל. עשרות אנשים לבושים בבגדים יקרים משוחחים ביניהם. אני מחפשת את אבי או את אחי בין כל האנשים. אני רואה מרחוק את מייקל ומתקדמת אליי במהירות בעודי גוררת את הארי.
– ״מייקל״ אני אומרת לו והוא מסתובב, מביט בי בהפתעה.
״איך לא נעלת אותה בדירה?״ מייקל מדבר אל הארי.
״אתה יודע טוב מאוד כמה קשה זה״ הם מגחכים.
״את בת חצי שנה מה זה הבגדים האלה?!״ הוא בוחן אותי.
– ״תפסיק״ אני מתעצבנת.
״בכל מקרה… זה טומי, טומי זאת אחותי ברוק״ הוא מציג אותי לנער בגיל שש-עשרה. בגובה שלי כשאני עם נעלי עקב, שיער בלונדיני ועיניים בהירות.. רואים שהוא הבן של לילי ריינסבורג.
״אחותך בת התשע-עשרה?״ הוא שואל ובוחן אותי. אני מעט מאדימה ממבוכה, ומייקל והארי מאדימים מעצבים.
״לא, אחותי בת השלוש-עשרה״ הוא מעוות את פרצופו בצורה רצחנית לכיווני ואני מחזירה לו את אותו אחד.
״שלוש-עשרה?״הוא שואל אותי, עדיין בשוק.
– ״שלוש עשרה״. אני מחייכת אליו.
״הארי תלך לדבר עם שייני היא התגעגעה״ אני מנסה למצוא תעסוקה להארי ומבחינה בבת דודתי. הארי מתפנה מהמקום וטומי מסתובב לאיזה איש עסקים שאביו מציג לו.
– ״אתה חייב לעזור לי״ אני אומרת למייקל.
״מה קרה? אני אכסח את מי שעשה לך משהו״ הוא כבר מתעצבן.
– ״זה אבא… הוא שוב רוצה שאני אדבר עם ״הידידים שלי״.. תמצא לי פיתרון״ אני מתחננת.
״אני עדיין לא מבין אותו.. ככה הוא אומר לבת שלוש-עשרה שלו לפלרטט עם כמה חרמנים בני ארבע-עשרה בשביל לקבל עוד קצת כסף״ הוא מתעצבן.
״רק תגידי לי שהוא אומר לך משהו או ״מכיר אותך״ למישהו, זה יגמר״ הוא מחבק אותי.
– ״תודה מייקל״ אני מרגישה חמימות מזרועותיו. אני הולכת משם לחפש את אבי.. מייקל הצטרף לטומי והארי מדבר עם שייני ועוד ילדה לא מוכרת. התחלתי לשאול כמה אנשים שפרצופיהם מוכרים לי והם אמרו שהם ראו אותו עולה במדרגות. החדר הגדול היה בעל שתי קומות: הקומה התחתונה שהייתה בנויה כחדר אוכל והקומה השניה שהיה בה כיסאות נוספים ועוד מעט אוכל, די נטושה. אני שומעת כמה התנשפויות אבל לא יותר מזה. אני נכנסת בהפתעה לקומה השניה וחשכו עיני. ״אבא?״ הקול שלי רועד. ההלם מכה בי. איך הוא עושה את זה לאמא שלי ? לנו ? איך הוא הולל ופשוט דופק את האישה הזאת בידיעה שהבת השלוש-עשרה שלו נמצאת קומה מתחת?