פרק ראשון.

תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע, היום בוא להורים שלי ימאס מההתנהגות ״האיומה״ שלי והאיומים יהפכו למציאות. היום הזה הגיע לפני שבוע – כשהם הודיעו לי לאחר סדרת אירועים שחלה מספר שבועות קודם לכן, שהם לא מסוגלים יותר לגדל ולחנך אותי, אז הם מפקידים אותי בידי מערכת חינוך אחרת – הפנימייה הצבאית. שלא תבינו לא נכון, לא הייתי ילדה בעייתית כל כך. עשיתי שטויות שכל הנוער עושה כדי למרוד בהורים שלו, אבל לא לכולם יש את ההורים שלי, שהיו הורים נוקשים ודתיים במיוחד. מבחינתם השיא נשבר כשגילו שיש לי חבר לפני שנתיים, לאחר שביקשו ממני להימנע מבנים עד היום בו ימצאו לי חתן הולם שיהיה הגבר ביחיד שהיה ויהיה לי בחיי. מבחינתם הייתי הנערה המורדת ביותר באותו הרגע, כשלהורים האחרים נראה נורמטיבי ביותר שלילדיהם בגיל חמש-עשרה תהיה מערכת יחסים. הטיסה שלי מפורטלנד לדנוור עברה מהר יחסית, ומקום הימצאותה של הפנימייה אליה החליטו לשלוח אותי נמצא במקום נידח מצפון לעיר המרכזית. אבל כל זה קרה כבר אתמול, והיום היה היום הראשון במקום הזה. קיבלתי לחדר שאותו אני חולקת עם שתי נערות נוספות, ואל המקום הגיעה אחת מהאחראיות כדי לספר לי על המוסד. זמנים מדויקים, ציות להוראות, וכוח סיבולת לא היו הצדדים החזקים שלי, וזה כל מה שהמקום הזה ייצג. את השותפות שלי לחדר גיליתי בהמשך, ולא התאכזבתי. הראשונה הייתה קייטלין – ילדה רזה וצנומה, מאוד קטנה בגודלה, שלמרות המראה התמים שלה שדאגה לשבור באמצעות גוונים כחולים בשיערה הבלונדיני, אף אחד לא היה יכול לנחש שהיא סחרה בסמים ברחובות דנוור, ונשלחה לכאן על ידי החוק בתור עונש. השניה טיילור הוא שמה – לעומת קייטלין טיילור הייתה בעלת מראה מפחיד במעט – היא הייתה גבוהה נורא ובעלת מבנה רחב ושרירי יחסית לאישה, והיא לא התביישה לספר כיצד דקרה מישהי כי העזה להתחיל עם האקס שלה. כשהבנתי על מה אני הגעתי למקום הזה, ומדוע הן נשלחו לכאן, הבנתי כמה דפוקים ההורים שלי. הייתה תלבושת אחידה – חולצת טי שירט בעלת צווארון עגול עליה היה בגדול באמצע סמל וסיסמה הפנימייה, שהייתה גדולה עלי במעט, מכנס שחור מבד שהיה צמוד על חלק ועל חלק לא, במקרה שלי ישב צמוד באזור הישבן בלבד. אלו היו הבגדים שהתבקשנו ללבוש במהלך יום הלימודים הרגיל, אך להמשך היום נקבל בגדים אחרים בהתאם. קייטלין וטיילור סיפרו לי על החיים פה, שנשמעים פחות גרוע ממה שחשבתי – הכיתה בה שובצתי יחד איתן מסתבר נחמדה, המורים והמדריכים לא כאלה רעים אחרי הכל, ומסתבר שהבנים הם הסיבה לבוא למקום הזה. גיליתי גם שהיום שלנו נמשך משמונה בבוקר עד שש בצהריים, ורק אז יש לנו ארבע שעות פנויות עד לשעת כיבוי האורות, מה שנשמע לי כמו סיוט בהתחשב בעובדה שאני שונאת מסגרות. החדר שלנו גם היה בסדר – הוא היה בגודל החדר שלי בפורטלנד, רק שהפעם היינו בו שלוש – קייטלין וטיילור ישנו במיטת הקומית יום ואני זכיתי במיטה לבדי. היו לנו שירותים וכיור בחדר, אך מסתבר שהמשלחות הן משותפות לכולן -ידיעה שגורמת לי לרצות לבכות באותו הרגע.
עד עכשיו היה היום הראשון, היום האחרון הרגוע בחיים שלי למשך עוד שנה לפחות, וממחר… הכל הולך להשתנות.