פרק ראשון: התחלה די גרועה

-נקודת מ. יוליה-

הסטתי את הוילון הצידה לראות את האור החדש של היום עולה, זה היה לילה מלא תשוקה שביליתי לצד המאהב שלי סנטינו.

למרות שמשפחתו לא ידעה על קיום הרומן בינו לביני.

" משפחתך יודעת שאני כאן?" שאלתי אותו בפחד , הוא הביט בי באומץ וחייך אליי.

" לא , אני לא רוצה לפגוע באף אחד. מה גם שאשתי תשנא אותי שהיא תדע איפה אני מבלה את הלילות האחרונים." הוא אמר בשאט נפש כאילו לא אכפת ממשפחתו.

" ואם היא תדע על הרומן בינינו?" אמרתי בחשש. סנטינו התבונן בי במבט מרגיע.

" היא לא תדע, כדאי שתתלבשי. הבת שלי צריכה לבוא בכל רגע." הוא הוסיף בפשטות ולאחר כך מכן הביט עליי במבט מלא פליאה.

" אוי לא, מה השעה עכשיו?" אמרתי בבהלה ומיהרתי להתלבש לפני שהבת של סנטינו תעלה על הרומן בינינו.

" השעה שמונה ועשרה . מה את נבהלת? את ממהרת לאיזה מקום?" הוא אמר בחוסר אכפתיות וכמעט שנגע בידי.

" ההורים שלי מחכים לי בבית , לא ימצא חן בעיניהם שאני מבזבזת את הזמן שלי עלייך." אמרתי בשקט ושתקתי כי שקעתי במחשבות.

" ואת מסכימה איתם?" סנטינו חקר אותי בעיניו ועטף אותי בזרועותיו.

" ברור שלא , אתה יודע שאני שמה פס על כל העולם. תסלח על מה שאמרתי , כן? אני לא נותנת דין וחשבון לאף אחד." אמרתי בנחישות והסתכלתי עליו בחיוך קסום.

" מה לגביי הוריך?" הוסיף כשבמשך דקה ארוכה הוא השתתק ולא הגיב.

" אימא שלי הייתה שמחה אם לא הייתי קיימת. אבא שלי כל הזמן בנסיעות עסקים מהבוקר ועד הערב." אמרתי כשעצבות התפשטה על כל כולי. " הוא בכלל לא זוכר שיש לו בת."

" אל תרגישי רע , יולי. " הוא שם את ידיו על מותניי ונישק אותי קלות. " על מה את מתרגשת בכלל?"

" לא משנה מה ההורים שלי יחליטו , אני יודעת שממך אני לא אפרד לעולם." אמרתי לו ולעצמי , מבטיחה ששום דבר לא יפריד בינינו.

" מה בעצם את מבטיחה לי?" אמר סנטינו כשזיק של חשד נראה בעיניו. לא ידעתי מה לומר לו.

" אני מבטיחה לי, לך עולם יותר טוב. כרגע אין לי החלטה כלשהי. אתה יודע איך קשה בשבילי להחליט." אמרתי בקושי כי הפחד הסגיר אותי.

" מה החלטת לגבינו?" הוא שאל שוב , הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם שאלותיו.

" אני כבר אמרתי את מה שהיה לי על הלב." אמרתי ולבשתי את המעיל האפור שלי שהיה בתוך ארון הבגדים הרבה זמן.

" איך אני יכול להיות בטוח שזה נכון?" התקיף שוב, הרגשתי חוסר נוחות בגללו.

" אתה מוכרח להאמין. הגורל משחק לטובתנו. איך אתה לא רואה את זה? טוב, אני יוצאת.." השבתי במהירות ונעלתי את נעלי הספורט האלגנטיות .

" אין שום נשיקה? משהו?" אמר סנטינו בעלבון . התקרבתי אליו באיטיות.

" איזה דבר יפה אתה.. אני מתה עלייך." עניתי כמו רובוט.

" עכשיו תקבל את הנשיקה שלך , מרוצה?" שאלתי בחנפנות . הוא הנהן בראשו והתקרב אליי באושר.

נישקתי אותו נשיקה ארוכה ולאחר כך התנתקנו אחד מהשנייה.

" יותר ממרוצה , אין לי צל של ספק שמכאן הקשר בינינו ימריא." הוא אמר בחיוך כשפתח לי את הדלת.

הפרחתי לעברו נשיקה באוויר בעודי נכנסת למכונית שאחי נתן לי בתנאי שאחזיר לו אותו שלם לכשאחזור הביתה בעוד מספר שעות ספורות.

נסעתי במורד הרחוב החשוך שבו התגורר סנטינו, המאהב שלי. הטיוטה של רומיאו התנגשה במכונית של אחי. כשגיליתי שזה היה רומיאו כרמונה דרך המראה של האוטו ישר נכנסתי ללחץ.

" רומיאו כרמונה?" אמרתי בהלם, " אני לא מאמינה שאני באמת רואה אותך."

הוא חייך את החיוך המעצבן שלו, ובאותו הזמן ליבי אמר לי שהוא מצא חן בעיניי מאז שהיינו ילדים קטנים.

למרות זאת , לא מיהרתי להודות בכך בפניו ישירות מפני הפגיעה שלו בי.

" יוליה סיינסטה, איזה מפגש מרגש. אחרי הרבה שנים שלא שמעתי ממך, את פה מולי." הוא אמר בחיוך יהיר וסימן לי שאעצור בצד הכביש.

" אתה יודע היטב שביני לבינך לא יכול להיות שום דבר." אמרתי באדישות .

" אני מתקשר למשטרה. את חייבת לי פיצויים על הפגיעה הישירה במכונית שלי." הוא השיב בכעס , הוא ירה את המילים הרעות שלו לעברי.

" מי שחוותה פגיעה ישירה זאת רק אני . לך אין זכות לומר מילה וחצי." השבתי בביטחון כדי להחזיר לו מנה אחת אפיים.

" זאת המילה שלי מול המילה שלך , נראה מי מבין שנינו צודק." אמר רומיאו בחיוך מלא ביטחון עצמי.

" לא בא לי להמשיך לשוחח איתך, אתה מביא עצבים." נבחתי בעצבנות למרות שהבטן רצתה לצרוח לכל העולם שאני אוהבת אותו.

" עצבים זה טוב, נראה שאת לא מתחרטת." אמר רומיאו כשפניו לבשו מבט אדיש.

" על מה אתחרט?" אמרתי ברוגז כאשר סומק פרח בלחיי.

" הבנו אותך , ילדה של אבא." הוא אמר לי בחזרה ונשף ברוגז. " אם אני זוכר היטב , אז אבא שלך התחיל את הסכסוך עם המשפחה שלי."

" איזה סכסוך?" אמרתי בחוסר סבלנות ניכר כשיצאתי מהמכונית לעבר רומיאו. " אל תתעסק עם אבא שלי."

" כי בעיניו אנחנו אנשים פחותים, בעלי מעמד בינוני , לא עשירים במיוחד, וגם לא כל כך חכמים. את עושה טעות חמורה." אמר רומיאו בזמן שאני משפשפת את עיניי כלא מאמינה לדבריו.

" אני יכול להבין מה קורה פה?" שאל השוטר אותי ואת רומיאו.

" תשאל את הבחור , לא אותי." עניתי במבוכה ולא ישירתי את מבטי אליו.

" הוא התחיל עם הויכוח על שהתנגשתי במכונית היקרה שלו." הוספתי בחיוך מאולץ.

" מה בפיך, מר כרמונה היקר?" פנה השוטר אל רומיאו שעמד מולו בפנים חתומות.

" היא מחויבת לשלם לי פיצויים כספיים על הרכב ההרוס." אמר רומיאו בהחלטיות כאשר מבטו נפגש בעיני .

" אני מבין שיש לנו כאן שני יריבים של שתי משפחות." הוא אמר בהבנה .

" זה לא נכון." אמרתי כשהרמתי את ידי בהרגשת מחאה על דבריו של רומיאו.

" זה כן נכון. את חייבת לי משהו ואת תקיימי את מה שהבטחת." הוא אמר בהרגשת מחויבות כי מצידו הרכב שלו היה הרוס.

" אה , כמובן שתרשמי אצלך . שאת קונה לי מכונית חדשה עוד היום." אמר רומיאו בנימה החלטית כשהצביע באצבעו לכיווני.

" מכונית? אני?" אמרתי בחוסר רצון.

המשך יבוא…