פרק מתוך הספר שם בדוי, זואי

יום שני
הזמן: ערב קודם. המקום: מלון הילטון בתל אביב. האירוע: ההשקה של ספרו של צחי הראל "חזרתי". הראל היה סופר צעיר שכתב ספר על חוויות מלחמת לבנון. זה היה לפני שהעלו את כל הזוועות על אנימציה ב"וואלס עם באשיר", קצת אחרי "הבופור" ולפני "לבנון". המוזמנים: עולם הספרות על כל גווניו: חברים, סופרים, עורכים, עיתונאים וכמובן, רוני שני. יעל חרגה ממנהגה והגיעה לאירוע עם רוני. היא קראה את כתב היד, התרשמה מאוד והייתה סקרנית להכיר את הסופר הצעיר. צחי הראל ניראה כמו ילד בן 14, כחוש, בעל שיער בהיר, עיניים כחולות שקופות ומראה עצבני ומתוח. יעל ידעה שרוני לא ממש אהב את הספר והתמלאה רחמים על הצעיר שעקב במבט מהופנט, וקצת היסטרי, אחרי רוני. רוני התעלם ממנו לחלוטין. כהרגלה באירועים האלה תפסה יעל פינה לא בולטת, לגמה כוס יין אדום רחוק מבעלה, שהיה עסוק בשיחות אינטלקטואליות עם האורחים. סיגל, העוזרת ואשת יחסי הציבור שלו, נגעה בכתפו בעדינות לוחשת משהו לאוזנו. הוא הנהן.
"ושוב לבד…"
יעל הפנתה את מבטה. גיל, חברו הטוב ביותר של רוני, חייך מעבר לגבה.
"לא לבד, צופה מהצד."
"אפשר להצטרף?"
הוא לא חיכה לתשובה נשען על הקיר עם כוסית ויסקי, צופה ברוני. "תסתכלי עליו. מלך."
"כן, אני רק מרחמת על הילד הזה."
"אל תגידי לי שרוני לא אהב את הספר."
"בשלב הזה אני חושבת שצריך להיות טולסטוי כדי שרוני יגיד מילה טובה… במחשבה שנייה אני חושבת שהוא היה מוצא מה להגיד גם על 'מלחמה ושלום'."
גיל צחק, "נטשה, פייר, דם, בכי, רומנטיקה, מה יש לא לאהוב? אנתוני הופקינס היה פשוט נהדר."
"זה מה שכתבת במבחן בגרות?"
"אני הייתי במגמה הריאלית, שעורי ספרות שלנו הצטמצמו לתום סוייר. את בטח היית במגמת ספרות."
"מורחבת."
"שאפו," גיל לגם מהוויסקי והוציא מהכיס סיגריה מפלסטיק. הוא ניסה להיגמל מניקוטין וזה היה שבוע שני של גמילה קשה.
"אז אהבת את הספר?"
"איזה?"
"זה שלכבודו אנחנו פה. אין לך מושג מה אתה עושה פה, אה?"
"אני הכרתי את אבא של צחי, עשינו יחד מילואים, עד שהוא מת מסרטן. האמת, אני חושב שהילד מוכשר רצח."
"חבל שלא אמרת משהו לרוני, אולי זה היה מרכך אותו קצת."
"למה? את חושבת שהוא יוציא את הילד להורג בשידור חי?"
"משהו כזה."
"סיגל אמרה לי שהיא מאוד אהבה, אולי תהיה לה השפעה על הביקורת שלו."
"לא ניראה לי. הוא לא סופר אותה ממטר. בכל אופן לא בכל מה שנוגע לספרות."
גיל שתק לרגע, "לסיגל דווקא יש השפעה עליו."
עורך ההוצאה אמר כמה מילים והזמין את צחי להקריא קטע מספרו. סיגל הייתה זאת שעלתה לבמה לפניו. היא הייתה אשה קטנה, אפרורית למראה. יעל מעולם לא ראתה אותה מחייכת, אך למרות המראה השברירי שלה הייתה בה עוצמה גדולה. היא הייתה שנונה, אינטליגנטית, אוטודידקטית שלימדה את עצמה צרפתית, גרמנית, איטלקית וסינית עד רמת קריאת ספרים. אף שעבדה הרבה שנים עם רוני והן נפגשו לא מעט, יעל לא הצליחה לתקשר איתה. משהו בעיניים שלה הפחיד את יעל – אולי הפחיד זאת מילה קצת קשה מדי – היה בה איזה שיגעון קטן ולא מוסבר, כמו חיה נרדפת.
שם על הבמה היא ניסתה לחייך אל הקהל חיוך קטן לא מחייב. המונה ליזה מתפקעת מצחוק לעומתה.
"צחי קצת סובל מפחד קהל, וכיוון שהוא חבר טוב שלי התנדבתי להקריא קטע מספרו המשובח, 'חזרתי'." אמרה סיגל בקול שקט ונעים. השתררה דממה.
"רק כשחזרתי משם הבנתי איפה הייתי. הסתובבתי ברחובות תל אביב כמו אפריקאי שנחת מהג'ונגל, ככה בלי בגדים, בלי עלה תאנה, ערום. תל אביב העיר בה נולדתי, העיר שהכרתי בה כל רחוב קטן וצדדי, כל פאב נידח ומועדון סקס מטונף הייתה לי זרה. האנשים חלפו על פני כאילו אני לא קיים, אף אחד לא שם לב שבאמצע השדרה עומד אפריקאי בלי בגדים. בראש התנגנו לי שירי ארץ ישראל, שנואים עלי במיוחד. כאלה שמשמיעים ביום הזיכרון ביום השואה ביום ירושלים, שנים אותם שירים. 'באב אל וואד לנצח זכור נא את שמותינו', 'גבעת התחמושת', 'בלדה לחובש', 'הנסיך הקטן', 'אנחנו מאותו הכפר', חזרנו מהמלחמה, לא כולנו. היו כאלה שנשארו שם, לא מבחירה, זה פשוט היה הזמן שלהם למות. חזרנו מהמלחמה, אנשים שהיו איתי שם סיפרו על תופת, הרג ותמרות עשן. איך זה קורה שמלחמה הופכת אנשים לפיוטיים. אני. אני ראיתי רק דובדבנים, ופריחה לבנה של שקדייה. כמה זמן לוקח לאדם לעכל טראומה. שנה? שנתיים? 20? כמה זמן לוקח לאדם להבין שהרעש הזה של הכדורים השורקים מסביב יכול להרוג אותו. אני זוכר רגעים שחשבתי לעצמי שיש אפשרות שפה במקום הזה יסתיימו חיי. ומה לכל הרוחות הספקתי לעשות. מה השארתי מאחורי. אומרים ששניות לפני המוות החיים חולפים לך מול העיניים, אולי זה מיתוס, או אגדה אורבאנית. אני לא ראיתי כלום, החיים לא חלפו על פני. מה אני כבר אראה? אהובה בתיכון? אבא מת, אמא בדיכאון. זיון של לילה? כלום. לא ראיתי כלום. הייתי אפריקאי ערום באמצע קפה ארומה, והייתי לבד."

בעיניה של יעל עמדו דמעות, הקהל מחא כפיים, ורוני עלה על הבמה המאולתרת. ליבה של יעל הפסיק לפעום. הוא מעולם לא ביקר ספר בהשקה. הוא תמיד נתן להם לחכות כל הלילה לעיתון שיצא בבוקר.
הוא עמד כמה דקות שותק, ויעל הציצה אל צחי שעמד חיוור מחכה למוצא פיו. רוני שלף מכיסו גזיר עיתון. "זאת הביקורת שתופיע בעיתון של מחר." הוא ירד מהבמה לצחוק הקהל. גיל פרץ בצחוק. רוני הלך לקראתם מחייך, וגיל טפח על שכמו.
"בן זונה מטורף. כמה ויסקי שתית."
"אחד.".
"אחד?"
"בקבוק אחד."
זה היה רוני שני במלוא הדרו. וזה קרה יום לפני שקרה הכל. יום לפני שהכל התהפך…

את הספר שם בדוי זואי, אפשר להשיג בגירסה דיגיטלית או בגירסה מודפסת
http://www.netbook.co.il/Book.aspx?id=2147