פרק א'- טיסה לניו יורק

time machine123 31/03/2016 694 צפיות אין תגובות

משפחת כהן המורחבת , שהיא בת חמש עשרה נפשות. לבכור שלהם , קוראים חורש כהן. ההורים אייר ומטר, שהם היו בני שישים פלוס החליטו לטוס ביחד לנופש רומנטי בניו יורק. הקטנה מבין האחים , הייתה עונג בת חמישה שבועות וחצי.

ביום הפרידה מהם , הם נסעו ביחד עד נתב"ג . יובל , שהייתה בסך הכול בת ארבע עשרה וחצי. היא התקשתה לקבל את החלטתם לטוס לחו"ל. אייר , אמם החזיקה את עונג הקטנה ונשקה לה למצחה. עונג הקטנה החלה לבכות.

" אני לא רוצה שתכעסי, יובל! את צריכה לשמוח שאנחנו טסים , כשנחזור אני אפצה אותך על הזמן שלא היה לי איתך לבד. אני אוהבת אותך מאוד, בתי. תבטיחי לי כשלא אהיה , תתנהגי יפה ותשתדלי ללכת לבית הספר כדי שתסיימי את לימודייך. ותשמעי בקולו של אחיך חורש. חורש הוא האח הבכור שלך ואת צריכה לשמוע בקולו." קראה אייר בקול סמכותי.

" אימא, אני לא רוצה שתטוסו. כמה זמן אתם תהיו בחו"ל? איך אני אדע להסתדר בלעדיכם? לא, לא רוצה שתטוסו ותשאירו אותי לבד. בבקשה , תבטלו את הטיסה ותחזרו הביתה. אני צריכה אתכם. אני לא יודעת איך אני אסתדר." קראה יובל בבכי.

" יובל , כבר החלטנו שאני ואמך רוצים לטוס. אז בבקשה ממך, תני לנו לטוס יחד. לא לבכות , אייר, תביאי לה ממחטה ושתשטוף פנים ותירגע. יופי, עכשיו בואי אייר . כבר השעה תשע ורבע. בעשר וחצי המטוס כבר יוצא לטיסה. " הזכיר לה מטר ויובל המשיכה לבכות.

"רגע , מטר. תן לי וליובל להיפרד כמו שצריך. מתוקה שלי, אני מבינה שקשה לך. וכמה שאת קשורה לשנינו. להתראות , ניפגש בקרוב. ואני מבטיחה לך שגם כשאני ואבא נהיה בניו יורק, נתקשר אליכם ונשלח לכם תמונות דרך הוואטאפ . טוב, אני אוהבת אותך כל כך .." אמרה אייר ולאחר מכון היא פנתה לחורש, " אוי, חורש. תבטיח לי שאם יקרה משהו ואנחנו לא נחזור, תשמור עליהם, תשמור על האחים שלך אם אנחנו לא נחזור. אני מבקשת ממך שתעשה את זה כי אתה אחראי ובוגר, ואני סומכת עלייך בעיניים עצומות. אני ואבא יודעים שאתה אחראי על כל העניינים שבבית , ובטוחים שתצליח במשימתך." קראה אייר בביטחון , היא חיבקה את חורש ונתנה לו נשיקה על הלחי.

חורש חייך אליה בעצבות , תוך כדי שהוא מחה את דמעותיו בגב ידו הימנית. הוא מלמל דבר מה לא ברור, ונדמה שהיה לו קשה להיפרד מהוריו. כמו יובל, אבל הוא היה מאושר בהחלטה של הוריו לטוס לחו" ל.

אייר פשפשה אחר שרשרת זהב שהייתה מצויה בכיס חצאיתה , והיא החליטה שהיא רצתה להעניק לחורש את שרשרת הזהב שהייתה שייכת לאימה. חורש הבחין בשרשרת הזהב ונזכר בסבתו המנוחה. הוא התרגש פי שניים כאשר אמו שמה סביב צווארו את שרשרת הזהב, אותה שרשרת שעברה בירושה.

" תשמור עליה , חורש. שרשרת הזהב הזו הייתה שייכת לסבתא שלך , ועכשיו אני מעניקה לך אותה. שמרתי אותה במגירה בחדר שלנו כדי שאוכל לתת לך אותה מתישהו. והנה אני נותנת לך אותה. " אמרה אייר ברגש ונתנה לו נשיקה במצח.

" תודה רבה , אימא. טיסה נעימה. תחזרו אלינו בהקדם האפשרי." סיכם חורש בעידוד. אייר שמה את עונג הקטנה בתוך העגלה וחגרה אותה בחגורת הבטיחות. מטר חיבק את יובל ונשק לה במצחה.

לקראת השעה עשר ורבע, אייר ומטר נפרדו מחמשה עשר ילדיהם. הם צעדו בצעדים גדולים לעבר טרמינל מס' שלוש. חורש מצא את עצמו לגמרי לבד, איך הוא יטפל בחמשה עשרה אחים?

הוא התבונן בשרשרת הזהב ברפרוף ולאחר מכן קירב אליו את העגלה שבה שכבה אחותו התינוקת , עונג.

*

חברו של חורש, איתן בא לקחת אותם מנמל התעופה בן גוריון לביתם . כשהם הגיעו הביתה , יובל בילתה את רוב היום בחדרה. היא לקחה מהחדר השני את האלבום המשפחתי של הוריהם.

אחרי כמה שעות של תקווה , הטלפון שהיה מונח על השולחן הפינתי , צלצל בלי הרף. יובל ניגשה לענות , היא חשבה שזו אמה התקשרה להגיד שהם בסדר.

" הלו? זה אני , רביד. הטיסה שבהם היו נוכחים גם הוריכם לא הגיעה לייעדה, המטוס שבהם הם היו התרסק ונפל היישר למים. הם לא יודעים האם יש ניצולים מהטיסה הזאת. בדיוק התקשרו לומר שהוריכם נהרגו בתאונת המטוס המחרידה." אמר רביד בקול שבור.

" מה, לא יכול להיות, זה לא יכול להיות. הם הבטיחו שהם יחזרו לכאן. אני לא מאמינה , אני חייבת להגיד לחורש את זה, אין מצב שהוא לא ידע על כך. איך אני אגיד לו את מה שקרה להורים שלנו?" שאלה יובל והתחילה לפרוץ בבכי. חורש ניגש לעבר חדרה ונכנס לשאול אותה לשלומה. שיחת הטלפון התנתקה.

" חורש, קרה משהו נורא. ובכן , כפי שאתה יודע, רביד התקשר כדי להודיע לי שההורים שלנו היו על הטיסה לעבר ניו יורק. הייתה תאונת מטוס מחרידה. בתאונה הזאת , הורינו נהרגו במקום. אני לא יודעת איך זה קרה. אני מצטערת , חורש! שאני צריכה להיות זאת שתודיע לך על המוות של ההורים שלנו." הוסיפה יובל בעדינות. פניו של חורש האדימו.

" מה? איך זה יכול להיות? לא, ההורים שלנו נהרגו בתאונת מטוס? לא יכול להיות! זה לא יכול להיות. אני לא יודע אם אני אוכל להשלים עם זה. הבטחתי להם שאני אטפל בכם במקרה ויקרה להם משהו. סליחה יובל , אני לא יכול לקבל את זה. את יודעת שזה לא נכון." הקשיח חורש את ליבו. הוא יצא מהחדר בבכי סוער.

" אלוהים , אם אתה קיים בשמיים , לפחות תראה לי שאתה נמצא. איך זה קרה דווקא להורים שלי? תראה לי את הדרך שבה אוכל לצעוד. אני לא יכול להתמודד עם כל זה לבדי. אתה יודע איך בתוך יום אחד החיים שלך יכולים להתהפך. והנה , זה קרה לי. תאיר לי את הדרך. תאיר לי את חיי , שלא ארגיש שאני כמעט ומועד." הוסיף חורש בייאוש. הוא פתח את החלון לרווחה והביט על השמיים. הוא תהה למה זה קרה דווקא לו. הוא התיישב על המיטה ונרדם.

לאחר כמה דקות הוא התעורר למציאות שונה, שקשה לו להשלים איתה. הוא הסתכל מסביבו בעצב. איך הכול ריק עכשיו , אמו ואביו נהרגו בתאונת המטוס המחרידה.

יובל דפקה על דלת חדרו, הוא לא רצה לפתוח לה. הוא רצה להיות לבד. רק הוא, ואף אחד שלא יעז להיכנס לחדר. מהיום והלאה הוא יפסיק להאזין למוזיקה בכלל. הוא השמיע זעקת שבר חלושה. יובל פחדה שהוא יהיה אדיש מהמצב. חורש הסיר את שרשרת הזהב שהייתה מונחת על צווארו. הוא הניח אותה במגירה שלו.

" חורש , אתה מוכן לפתוח לי את הדלת , בבקשה?" שאלה יובל בקול שבור.

" לא , אני לא רוצה לראות אף אחד. תתני לי להיות לבד. אני לא מסוגל להתמודד. תני לי להיות לבד בבקשה ואני צריך להיות עם עצמי." הוסיף חורש בקשיחות.

" טוב, אבל אתה לא יכול לסגור את עצמך לכל היום , חורש! אני צריכה את העזרה שלך. עכשיו שההורים כבר לא בחיים , מי ידאג לי במקומם." בכתה יובל.

" לא יודע, את תהיי בכוחות עצמך. אני לא מאמין שההורים שלנו נהרגו בתאונת המטוס. אני שבר כלי. הייתי מלא תקווה שההורים שלנו יחזרו מחו"ל. עכשיו אני לא יודע איך להמשיך בלעדיהם. מה אני עושה אם אני לא אדע לקחת את כל האחריות עליכם. אני לא בטוח שאני יכול." אמר חורש בקשיחות.

" טוב, אז אם יתחשק לך לדבר , אני למטה. אני אומנם האחות החמישית. אתה יכול להרגיש חופשי איתי." הוסיפה יובל בטון אוהב.

" תודה יובל , אני מעדיף להיות לבד. את יכולה לכבד את החלטתי, בבקשה? אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה. לתת לי לעכל את הבשורה כמו שצריך." השיב חורש בקול מעונן.

" טוב, חורש. " ענתה יובל בקול עצוב ולאחר מכן שבה לחדרה.

חורש המשיך להתבונן באלבום המשפחתי שלו. תוך כדי שהדמעות זולגות על לחיו . איך הוא ישלים עם הבשורה כל כך מרה כמו זאת.

*

יובל שכבה על מיטתה ושקעה במחשבותיה. איך היא יכולה להשלים עם הבשורה. אמה נתנה לה הבטחה שהם אכן יחזרו. היא לא חשבה שהם ימתו.

היא נאנחה לעצמה בייאוש ושקעה בדיכאון מוחלט. אחיה הפך להיות קשוח ומחושב. היא לא האמינה שהמציאות הזאת שהיא נוכחת בה, כל כך גורמת לה להישבר בקלות. היא נתנה לעצב להשתלט עליה. היא לא בכתה ככה כבר המון זמן. מה שגרם לה להיות עצובה עוד יותר, הייתה הידיעה שהיא כבר צריכה להיות עצמאית. הוריה כבר לא יהיו כדי לתמוך בה ולעודד אותה.

היא בכתה בקול רם , ואחיה התאומים תמיר ואמיר באו לנחם אותה אך לא ידעו איך לגרום לה לחייך. הם המשיכו לנסות לספר לה בדיחות במטרה לגרום לה לצחוק כמה שיותר. היא הייתה שקועה בדיכאון.

" אל תשברי, יובל. אנחנו איתך. תפסיקי לבכות. גם אנחנו עצובים ושבורים , חורש נהפך להיות קשוח יותר מתמיד. ואנחנו רוצים שתחייכי , שתמשיכי להיות ילדה מאושרת ושמחה. כמו שאת תמיד." ניסו תמיר ואמיר לחזק אותה.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
13 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך