פריקים – סיפור בהמשכים

"קומי כבר!", צעק לעברי דניאל, אחי שלמעשה גדול ממני בשנה.
גיחך והטיח לכיווני כרית.
"אני אהרוג אותך!", רעמתי בכעס וקמתי ממיטתי, אחזתי בכרית כמו משוגעת בכוונה לפגוע בו ושנינו רצנו ברחבי הבית.
איבדתי את עקבותיו ופניתי לעבר השירותים, שקירותיו נראו לבנים מתמיד. "דניאל..", קראתי בקול ארסי, נכנסתי לחדר, ושוטטתי.
פניתי לחדר הכביסה, פתחתי בעדינות את הדלת החומה כצבע עץ, נאחזתי בידית הכסופה, וצרחתי צרחה אימתית ברגע שמצאתי אותו מאחורי מכונת הכביסה.
הוא נרתע לאחור, "דביל", קראתי בגיחוך ושנינו כמעט נחנקנו מצחוק.
"מפגרת", קרא.
"עדיין דביל", ציינתי.
"עדיין מפגרת", חיוך נפרס בפנינו.
"אנחנו נאחר בסוף", ציינתי, ממשיכה להתפקע מצחוק, וגם דניאל עוד לא פסק מכך. "כבר כואבת לי הבטן", המשיך לגחך, יצאנו מחדר השירותים והתפצלנו לחדרינו. סגרתי את דלת החדר ופתחתי את הארון שבצבע עץ, אפשר להגיד שהוא חבר קרוב של דלת השירותים. הוא מעוטר בידיות זהובות שמשתקפות בנוף שמציץ מהחלון. סרקתי את מדפיו והבחנתי בחולצת טי קלילה בצבע שחור עם כתובית של "MUSIC", טייץ ארוך ונעליי אולסטאר שאני רגילה לנעול בכל יום. סירקתי את שיערי המתולתל, שדורש עבודה מעט יותר קשה משאר הבנות בעלות השיער החלק והשופע. לבסוף שזרתי אותו בגומייה אדומה לגולגול, הלבשתי את עצמי בבגדיי שבחרתי עד לפניי כמה דקות, ונעלתי את נעליי האולסטאר. ותוך דקה קשרתי את שרוכיהם לפפיון חובבני. הבטתי לרגע במראת הקיר שתלויה בקיר השומם, מרוצה ממלאכתי ומנידה את ראשי לעבר הדלת, פתחתי אותה ופניתי לכיוון המטבח.
"בוקר טוב". שלח לעברי דניאל את מבטו, וחזר לעסוק בקורנפלקס.
"בוקר טוב". החזרתי תשובה ופניתי לעבר המקרר לקחת יוגורט.
התיישבתי לצדו בשולחן המוצב באי המטבח.
"תזכירי לי איך קוראים לבית ספר המעפן הזה?". שאל באי התלהבות.
"רובינסון.. כבר נשמע מתחנפן". ציינתי בלעג וגמרתי את תכולת היוגורט.
מאותו הרגע השתתקנו, והשלכתי את קופסת היוגורט לפח.
"יוצאים?", שברתי לרגע את הקרח.
"כן". אמר לאחר שגמר את תכולת הקערה ופינה אותה לעבר הכיור.