פריס עיר האורות עיר האהבה העיר המיוחדת במינה בכל הגלובוס כולו

שלובי זרוע עם בת זוגו צעדו מישל ומיכאל לעבר המוזיאון הכל כך יוקרתי וידוע ומוכר בעיר האורות.

שניהם נכנסו פנימה וכהרגלם התפלגו כל אחד לכיוון אחר.

הם היו נשואים 15 שנה עם שני ילדים ומדי שנה ביום הנישואין טסו לכאן לפריס לחגוג בחגיגה אינטימית שניהם יחדיו.

הם התגוררו ברומא מאז נישאו לפני 15 שנה.

מצבם הכלכלי היה איתן ביותר, הוא הי מרצה לפסיכולוגיה וכן עובד פרטי במרפאתו והיא הייתה רופאה מרדימה בבית החולים ברומא.

מישל הייתה אשה חטובה מאד מאד נאה אשר הקפידה לשמור על הגזרה . היא הייתה בשנות ה-40 לחייה ואיש לא היה מזהה כי זה גילה היא נראתה הרבה הרבה יותר צעירה. מיכאל מבוגר ממנה ב-20 שנה היה גבר מרשים עם שיער שיבה בצדעיו חטוב ומקסים.

באותה נקודה שנפרדו במוזיאון שם שבו ונפגשו.

"מיכאל מון שרי עייפתי ואני רוצה לצאת ולשבת בבית הקפה ארומה ללגום מהקפה הטעים ולהתפרע עם עוגה ברוכת שוקולד פעם בשנה מותר נכון"??

הוא חייך אליה בעיניים מלאות אהבה ושלובי זרוע יצאו מהמוזיאון לא לפני שהבטיחו כי ישובו גם מחר.

שניהם החצו את הכביש ונכנסו לארומה ולשמחתם השולחן הפינתי שתמיד נהגו לשבת בו היה פנוי והמתין רק להם.

מלצר צעיר ניגש והם הזמינו פעמיים קפה ופעמיים עוגת "שחיתות"

המלצר חייך ומיהר לבצע את ההזמנה.

מיכאל ביקש סליחה מרעייתו וקם מהשולחן לעבר השירותים.

לא לשירותים רצה להגיע אלא לבעל בית הקפה אשר סיכם איתו טלפונית עוד ברומא כי תופענה בפניהם חבורת מנגנות הכינור והזמרת הצעירה כאשר היו כבר מאד מפורסמים בכל צרפת כולה.

מיכאל שב לשולחן והמלצר הביא את הזמנתם יחד עם בקבוק שמפנייה לכבוד יום הנישואין.

"סליחה התפלאו השניים מניין לכם שהיום חל יום הנישואין שלנו"??

"צפור לחשה והאם טעינו"??

"לא ממש לא"

המשך יבוא