פרינס צ'ארמינג

רון בחור מיוחד. שונה מכל גבר שהכרתי קודם.
בחור כזה, שמחכה לך מחוץ לרכב ופותח לך את הדלת.
שמקשיב לך, וזוכר את הפרטים הקטנים שאת מספרת לו,
ובונה שיחת המשך עליהם אחר כך.
שלא משחק משחקים, ואומר שהיה כיף לו לראות אותך אתמול,
ושהוא לא יכול לחכות כבר עד הפגישה הבאה.
בחור עצמאי כזה, עם לו"ז עמוס משלו, אבל מוצא זמן גם אליך.
והדבר שהכי רציתי,
זה להתאהב בו.

כשהכרתי את רון, הייתי שבר כלי. מותשת מהעולם, מואסת בגברים.
אחרי ניסיונות כושלים לחזור אל נועם, שכבר מזמן המשיך הלאה,
בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים.
החברות היו גוררות אותי, מפאב לפאב, ממסיבה למסיבה,
מנסות לשכר אותי על מנת לשכך את הכאב.
עשרות דייטים… ומכולם יצאתי עם אותה הרגשה-
הוא לא מספיק.
בין אם זה לא מספיק יפה, לא מספיק מוצלח,
לא מספיק מושך, לא מספיק קשוב,
לא מספיק מלומד, לא מספיק גבוה,
תמיד מצאתי סיבה.
והאמת היא, שלא הייתי מוכנה להמשיך הלאה.
חיפשתי את הגבר המושלם, כזה שקיים רק באגדות.

אבל אז הכרתי את רון.
והוא היה הכי קרוב ל'פרינס צ'ארמינג' שיכול להיות.
והכי מפתיע, שהוא היה מעוניין. בי.
באותה תקופה, לא הצלחתי להבין למה.
הבטחון העצמי שלי היה בריצפה.
לא הצלחתי להבין מה הוא מוצא בי.
פתאום, ה'לא מספיק', היה שלי.
לא הרגשתי מספיק יפה, מוצלחת, מושכת,
בשביל גבר כמו רון.

רון ואני נפגשנו לראשונה ברכבת.
הוא קרא איזה ספר של הלימודים שלו,
ואני שיחקתי באייפון שלי.
כשהבחין בי, אמר שאנחנו חייבים להכיר.
ככה, בלי שלום, או מה שלומך.
בלי לשאול אם אני פנויה, או מעוניינת.
פשוט קבע.
וזה קנה אותי.
הנהנתי בחיוך, והוא הושיט את הטלפון הנייד שלו.
אז שמרתי את המספר טלפון שלי באנשי הקשר שלו,
לא חשבתי שבאמת יצור איתי קשר.

רון ואני התחלנו לצאת ביום האהבה.
זה היה קצת בנאלי וקיצ'י, לצאת לדייט ביום האהבה,
אבל מה כבר היה לי לעשות?
לשבת עם חברות מול סרט בנות רע ולהתמרמר על מר גורלי?
אז הסכמתי.
והוא היה מקסים.
ג'נטלמן אמיתי.
הוא תכנן את הדייט לפרטי פרטים,
וניהנתי מכל רגע.
סושי בתחילת הערב,
סרט מצויין,
וקינחנו בגלידה טעימה.
בסוף הערב, הוא נישק אותי,
והבהיר שיהיה דייט נוסף.

רון ואני יצאנו רק כמה חודשים כשהוא פלט 'אני אוהב אותך'.
לא הצלחתי לענות לו.
חיבקתי ונישקתי אותו,
והוא היה נראה מאוכזב.

רון היה הבחור המושלם עבורי,
אבל אני, לא הצלחתי להחזיר לו אהבה.
הייתי עמוסה בעבודה, בלימודים,
פחדתי להזניח את החברים,
כדי שלא אאבד אותם הפעם,
כשרון יעזוב.

רון ואני יצאנו שנה וכמה חודשים,
כשהוא הציע שנעבור לגור יחד.
הצעתי שיעבור אליי, בתירוץ שהדירה שלי כבר גדולה יחסית,
ממוקמת במקום טוב והשכירות זולה.
הוא לא רצה. הוא רצה שנמצא מקום חדש,
התחלה חדשה עבור שנינו.
אבל אני לא הסכמתי,
לא הייתי פתוחה לעוד שינויים.
הוא התפשר בסוף.
כזה היה רון, ניסה לעשות הכל כדי שיהיה לי טוב.

רון הציע לי נישואים, אחרי חצי שנה של מגורים משותפים.
כשהיססתי, להצעה הרומנטית והמושקעת שלו,
הוא קם, ולא נתן לי הזדמנות שניה.
ארז את חפציו מהדירה שלנו,
ואמר שאני לא אוהבת מספיק.

כשניסיתי להחזיר אותו אליי,
ולהבהיר שאני רוצה, אבל הייתי קצת מופתעת,
הוא לא האמין לי.
הוא ידע את האמת.
אמר שאני לא מוכנה,
ושאתחרט אם נעשה צעד כזה.
עודד אותי שאני עוד צעירה,
ושאמצא גבר שיעשה אותי מאושרת.
כזה היה רון, גם כשאני הייתי לא בסדר,
הוא עדיין המשיך לנסות לשמח אותי.

***

את הבחורים הבאים שהכרתי, השוותי לרון.
למצוא בחור שיתעלה עליו, היה בלתי אפשרי.
לקח לי בערך שנה להבין,
שאף גבר לא יעשה אותי מאושרת,
עד שלא אהיה מאושרת בעצמי.
אף גבר לא יצליח לגרום לי להתאהב בו,
עד שלא אוהב את עצמי.
ואז התחלתי לעבוד על עצמי.
על הבטחון העצמי שלי.
ואז, כשהתחלתי לאהוב את מה שאני רואה במראה,
התקשרתי לרון.
אבל הוא כבר היה עמוק במערכת יחסים אחרת.
'אל תדאגי, את תמצאי את הבחור שלך.
העיקר שאת אוהבת עכשיו את עצמך עכשיו'.