פרידה.

הוא ישב מולה, להגיד או לא להגיד? לספר או לשתוק?
הרי, אם יעזוב וימשיך בלעדיה זה לא ייתן לו מנוחה, הידיעה שהוא עזב לפני שהיא בכלל וויתרה.
הוא יכול ללכת ממנה ולחשוב על אחרת, רק שזה לא יהיה אותו דבר.
בשבילו לא להיות איתה זה כמו לנשום חמצן ממקור אחר,
זה כמו להניח את גופו על החלל ולהיות לבדו.

הוא כל כך רוצה לברוח, אבל מפחד מהידיעה שיצטרך לחזור חזרה.
הוא יודע שהיא משחררת אותו והוא אף פעם לא באמת היה לה חשוב.
הוא מודע לכך שהיא תשמח כשילך, אבל כשיחזור היא לא תתן לו להיכנס.
הוא מפחד לאבד אותה.

היא נאנחת, מביטה בעיניו, היא כבר מכירה את הפרצוף הזה.
את ההבעה הזאת, "דבר." היא אומרת בקרירות,
פניה לבנות כשלג ושיערה המבולגן משווה לה מראה צעיר יותר,
הוא פותח את הפה בא להוציא מילה ומתחרט מיד.
"אין לי מה להגיד," היא מגלגלת את עיניה ומלגלגת לו.

בלילה כשהכול שקט, הוא לא מצליח להירדם.
והיא כבר נרדמה לידו, הוא לוקח את המעיל ויוצא החוצה עם מזוודה,
כותב לה פתק ועוזב אותה.

הוא אוהב אותה כל כך, אבל חייב להשתחרר.
קשה לו איתה, זה כמו לאהוב מישהו שאותך לא אוהב,
היא איתו כי אין לה במי להיאחז, עם כול צעד היא במחשבותיו.
זמן רב שלא בכה והנה דמעות זולגות מעיניו מתמזגות עם הצבע החום,
כמו גלים וחול… הוא עזב, הרגשה לא שלמה וגם אם יתחרט הוא תמיד יזכור שהיא לא אהבה.