פרחי מונטריי (פרק 12)

כמו לחיצה על כפתור בלתי נראה, מתוך האזור בקיר שעליו נשענה פלור, הופיעה דלת קטנה ומסתורית.
"מה זה, ניקו?" שאלה פלור בתמימות.
"אני לא יודע." ופלור התרחקה מעט מהאזור ועמדה על ברכיה "בואי נבדוק." אמר ניקו והתקרב אל הדלת בזהירות.
"מה אתם עושים?" נשמע קולה של אמיליה מאחור והשניים נשענו על הדלת על מנת להסתיר אותה.
"שום דבר." אמרו השניים.
"מרק כבר עדכן אותי לגבייך, פלור." אמרה אמיליה "אל תסתבכו בצרות!" ויצאה מהחדר.
השניים זזו מהדלת וניקו רצה לפתוח אותה.
"אתה בטוח שאנחנו צריכים להיכנס לשם?" שאלה פלור בפחד.
"את לא חייבת להיכנס." אמר ניקו "אני אכנס לשם."
"לא, לא!" קראה פלור והרחיקה את ניקו מהדלת "ואם זה מסוכן?"
ניקו אחז בידיה של פלור "אז, את באה איתי?" שאל ופלור הביטה בו בדאגה.

בינתיים, כריס הביא לפבלו חולצה מכופתרת לבנה, מכנסי ג'ינס כחולים ונעליים שחורות וסידר מעט את שיערו.
"איך אני ניראה?" שאל פבלו.
כריס זז לאחור ושילב את ידיו "אתה נראה בסדר גמור." אמר "אתה צריך כבר ללכת."
"מה זאת אומרת 'אתה'?" שאל פבלו "אתה ותאו לא באים איתי?"
"כמובן שלא!" קרא כריס "אתה דלוק עליה, לא אנחנו."
"אבל…" גמגם פבלו
"קדימה!" הפציר בו כריס ודחף אותו אל מחוץ לחדר השירותים "אתה תהיה בסדר!" ופבלו יצא מהחדר אל הפגישה שלו עם לוס.

לוס ישבה על אחד הספסלים החומים והקטנים בפארק, לבושה בבגדיה מהבר וחיכתה לפבלו, כריס ותאו.
"היי לוס." אמר לה פבלו שנעמד מאחוריה.
"היי…" ניסתה להיזכר בשמו
"פבלו." הזכיר לה.
"היי פבלו." חייכה "איפה השניים האחרים?"
"הם אה…" גמגם "לא יכלו לבוא." אמר "אבל אנחנו יכולים לשבת כאן שנינו."
"בסדר." אמרה לוס בחיוך ופינתה לפבלו מקום על הספסל.
"בת כמה את?" שאל פבלו.
"אני בת חמש עשרה." אמרה.
"כמה זמן את עובדת בבר?" שאל אותה בסקרנות.
"מגיל שתיימעשרה." חייכה.
"ואת לא הולכת לבית הספר?"
"אבא שלי, לא רוצה שאלך לבית הספר כדי ללמוד."
"באמת?" שאל פבלו "אבל למה?"
"הוא רוצה שהילדים שלו יעזרו בפרנוס הבית." אמרה לוס "אנחנו משפחה די ענייה ואדון כרמלו שכר אותנו לעבוד בשבילו." והחלה לדמוע מעט.
"אני מצטער." אמר פבלו וניגב ללוס את דמעותיה בעזרת האצבע שלו.
"זה בסדר." אמרה לוס "הלוואי והייתה דרך שבה לא הייתי צריכה לעבוד יותר בבר." נשענה לוס לאחור.
"את היית רוצה לברוח משם למקום אחר?"
"כמובן שכן!" אמרה לוס "נמאס לי לקחת הזמנות מלקוחות כל היום! אפילו הרבה חברות אין לי כי אני לא יוצאת כלל."
"לוס, אני חושב שיש לי רעיון קטן." חייך פבלו ולוס הביטה בו בתמימות.

מיה, לונה וולריה ישבו בחדר השינה שלהן כשכל אחת במיטתה ודיברו מעט.
"איפה פלור?" שאלה מיה.
"עם ניקו." אמרה ולה.
"הם מסתדרים כל כך טוב ביחד!" אמרה לונה וחיבקה את הכרית שלה.
"מיה, יש מישהו במעון שאת דלוקה עליו?" שאלה ולה.
מיה הביטה בלונה במעט חשש "היה מישהו." אמרה במעט גמגום "אבל זה נגמר."
"מה באמת?" שאלה ולה "ולא סיפרת לי?!"
"לא צריך לספר לך הכל ולה." צחקה לונה.
"אם כבר מדברים." החלה ולה משפט נוסף "את מי את אוהבת לונה?"
"אני לא מתכוונת להגיד לכן!" קראה.
"מיה, הגיע הזמן שנשדך ללונה חבר חדש!"
מיה הביטה בולה בחיוך ולונה נראתה מודאגת.

"בסדר, אני נכנסת איתך לחדר!" אמרה פלור בנחישות וניקו נשק על לחיה "הכל יהיה בסדר פלור. רק נראה מה יש שם ונצא החוצה."
"בסדר." חייכה וניקו עזר לה להיכנס לחדר.
לאחר שזחלו פנימה, היה עליהם לזחול עוד כמה מטרים עד שהגיעו אל דלת נוספת.
"כמה דלתות יש בבית הזה?!" שאלה פלור בייאוש.
"אם לומר את האמת, אני לא ידעתי בכלל על המקום הזה."
"בוא ניכנס!" קראה פלור אך היא נעצרה לרגע.
"שכחתי את הקביים שלי." אמרה וניקו עזר לה לקום והיא נשענה על עורפו.
"מוכנה?" שאל ניקו.
"כן." חייכה.
ניקו הניח את ידו על הידית העגולה והזהובה של הדלת, פץח אותה והוא ופלור נכנסו פנימה.