פרחי מונטריי (פרק 1)

סופת הרעמים החלה. כל החשמל נותק וחושך שרר ברחבי מקסיקו סיטי. טיפות המים הקרירות והאוויר המקפיא חדרו דרך החלונות אל בתי התושבים שניסו להאיר את בתיהם עם כמה נרות מחוספסים וקטנים.
בעודה ממתינה להשראה שתבוא, רוח חדרה דרך החלון אל החדר, כיבתה את להבת הנרות ובמהירות היא רצה לסגור את החלון. הדממה ששררה בבית עוררה חשד. היא ניסתה לקרוא להוריה מספר פעמים אבל לא קיבלה תשובה. עם נר קטן ולבן, הסתובבה בבית וחיפשה אותם. לבסוף גילתה היכן הם מסתתרים. בתוך חדר השינה שלהם, נמצאו הוריה, כשהם עומדים בשקט מאחורי דלת חדרם ומכניסים את ביתם במהירות פנימה.
"אני חיפשתי אתכם בכל הבית!" אמרה בדאגה "מה קורה כאן?"
"תהיי בשקט!" נזף אביה בלחש "הם עלולים למצוא אותנו!"
"מי עלול למצוא אותנו?" שאלה בסקרנות, אך לא הספיקה לקבל תשובה. בתוך שניות אחדות, דלת הבית נפרצה, כמה חיילים נכנסו פנימה וניסו לאתר את הוריה.
"מי האנשים האלה?" שאלה בפחד.
הוריה לא ענו לה. השלושה רצו במהירות ועלו ביחד אל חדרה ופתחו את החלון.
האם ארזה כמה בגדים וכמה חפצים בתוך תיק הגב הורוד שלה והושיטה לה אותו.
"פלור, את חייבת לברוח מכאן. זה מסוכן מאוד!"
"אבל מה יהיה אתך ועם אבא? אני לא אתן להם לפגוע בכם!"
"אנחנו נסתדר ונמצא אותך. אין לך ממה לדאוג." הרגיע אותה האב "את חייבת לברוח מכאן!" פלור שמה על גבה את התיק והסתכלה על הוריה בפחד עם כמה דמעות בעיניה הכחולות והקטנות.
"קדימה, אין לך הרבה זמן!" קראה האם ופלור הנהנה לעברה וקפצה דרך החלון אל הדשא הירקרק שנרטב עקב סופת הרעמים. היא הביטה למעלה, אל מעבר לחלון כדי לנסות לשמוע את המתרחש בבית, אך לא הצליחה. היא הוציאה מטרייה כחולה וקטנה שאימה הכניסה אל תיק הגב ויצאה אל הרחוב בעוד שסופת הרעמים סוערת באוויר.
כמה ימים חלפו ובוקר נוסף עלה. סופת הרעמים פסקה והשמש הזורחת בצבצה מבעד לכמה ענני סופה שנותרו בשמיים. פלור התעוררה לבוקר משונה ומלחיץ, כשאיננה יודעת מה תעשה בהמשך היום. פלור מצאה לעצמה אזור שבו ישנה במשך כמה לילות גשומים, ולמזלה הרב, אימה ארזה לה בתיק שק שינה קטן שבו ישנה במהלך הלילה. ובין היתר, מצאה חמישים פזוס אשר מספיקים לה לכרטיס רכבת.
פלור הלכה לכוון תחנת הרכבת, מסתכלת על הבניינים של מקסיקו סיטי וחושבת בליבה, על המסע שמחכה לה ועל האנשים והמקומות שתראה בו. כשהגיעה לתחנת הרכבת, פלור התבוננה במפת האזור וחיפשה לאן לנסוע. היא בחרה בעיר מונטריי אשר נמצאת בצפון מזרח מקסיקו, ונחשבת לאזור תעשייתי ומסחרי מודרני. פלור נגשה אל הקופאי.
"בוקר טוב נערה צעירה." אמר הקופאי בחן.
"בוקר טוב אדוני" אמרה פלור בביישנות.
"לאן תרצי לנסוע?"
"לעיר מונטריי." אמרה במעט עצב. היא שילמה לו את הכסף לכרטיס הנסיעה וחיכתה שהרכבת תגיע.
לאחר עשר דקות של המתנה, מערכת הכריזה של התחנה הודיעה כי הרכבת למונטריי עומדת להגיע בכל רגע. פלור התרוממה במהירות מהספסל שעליו ישבה וראתה מרחוק את הרכבת מתקרבת.
הרכבת הייתה קצת ישנה, בעלת שתי קומות וצבועה בצבע כחול לבן. פלור עלתה עליה, מצאה מקום ישיבה והרכבת החלה לנסוע.
הנסיעה הייתה ארוכה מאוד, פלור ישבה ליד החלון והסתכלה על הנוף. על העצים הירוקים, על הבתים והבניינים ועל האנשים העוברים והשבים.
בסופו של דבר, פלור הגיעה אל העיר. היא ירדה מהרכבת ולקחה מפה שמאבטחי התחנה חילקו.
במונטריי היה קריר מאוד. פלור לבשה רק מגפיים לבנות, חצאית ורודה וגופייה לבנה. היא חיפשה בתיק שלה ומצאה מעיל לבן וכובע צמר שחור והחלה לצעוד ברחובות העיר.
הבניינים במונטריי היו גדולים ומרשימים מאוד וכמות האנשים שהסתובבו ברחובות הבהילה מעט את פלור, אך לאט לאט הכמות פחתה.
פלור החליטה ללכת לפארק "לה אסטאנצואלה" כדי לצפות בחיק הטבע.
כשהגיעה לשם, מה שראתה עצר את נשימתה. העצים היו גדולים ומרשימים מאוד, כל האזור פרח והבריק בעקבות השמש הזורחת בשמיים והרוגע ששרר במקום הנעים את זמנה של פלור.
היא הסתובבה קצת בין העצים והפרחים שהיו בפארק עד שראתה כמה יונים קטנות ואפורות מחפשות מזון על האדמה. פלור התקדמה לעברן בעדינות ובזהירות על מנת לצפות בהן מקרוב עד שהרגישה שמשהו נתפס על שיערה החום.
פלור העיפה את הגרגרים הקטנים והלבנים שהיו על שערה וכשהסתובבה ראתה נער צעיר, קצת יותר גבוה ממנה, בעל עור קצת כהה, עיניים כחולות ושיער חום כהה. הנער הצעיר הושיט לה את ידו ועזר לה לקום מהאדמה. הוא לבש כובע גרב שחור, כפפות שחורות עם חורים לאצבעות, מכנס ג'ינס כחול כהה וחולצה ארוכה וירוקה.
"מצטער" אמר "לא התכוונתי לזרוק עליך את הגרגרים שלי."
"זה בסדר." ענתה.
"נעים מאוד, אני ניקו."
"נעים גם לי, שמי פלור." חייכה.
ניקו התקדם קצת עם שקית הגרגרים שהייתה בידו וזרק כמה מהם לאדמה כדי להאכיל את היונים.
פלור התקדמה כמה צעדים "אני יכולה גם להאכיל את היונים?" ביקשה.
"כן, בטח." אמר ניקו והושיט לה את שקית הגרגרים.
הגרגרים שהיו בשקית נגמרו, ופלור וניקו התיישבו על הספסל החום והגדול שניצב מול היונים.
"את חדשה בעיר?" שאל ניקו.
"כן, בערך." אמרה פלור במעט עצב.
"ואיפה ההורים שלך?"
"אני לא יודעת" אמרה.
ניקו הביט בה במבט תוהה.
הרוח שנשבה על פניה של פלור, העיפה באוויר כמה עלים "אני באתי הנה ממקסיקו סיטי."
"יש לך איפה לגור?" שאל ניקו.
"כרגע לא." אמרה.
"אני חושב שאני יכול לעזור לך." אמר בחיוך
"איך?" שאלה פלור.
"בואי." אמר ניקו, תפס את ידה והשניים הלכו מהפארק.