פרוייקט מס 46 – פרק 1

פרק 1:
השמש המסנוורת של סוף אוגוסט הכתה בעניים של רוז כשהיא הדליקה סיגריה מחוץ לבניין בית המשפט . היא לא ידעה אם זה האוויר המחניק של המזג האוויר שהיה יחסית חם מידי לתקופה הזאת של השנה , או אם זה המצב בו היא כלואה כרגע.
ההורים שלה מתגרשים לאחר כמעט 19 שנות נשואים בהם 17 מהם היא הייתה בתמונה. המצב היה לא פשוט בבית כבר תקופה , ההורים שלה לא מפסיקים לריב על שטויות וכבר אין ארוחות משפחתיות אין טיולים בסופי שבוע אין בכלל הרגשה של מה שהיא אמורה לקרוא לו משפחה .
היא לא יכלה להאשים אף אחד בסיפור הזה אמא שלה כמעט לא נמצאת בבית היא כל הזמן בעבודה לאחר שקיבלה את הקידום, היא עובדת עד שעות מאוחרות וכמעט ולא מתקשרת כשהיא חוזרת מהעבודה . אבא שלה כמובן הרגיש את החיסרון ולכן מצא לעצמו מאהבת נחמדה וצעירה שיכלה להיות אחותה הגדולה של רוז לפי גילה. לא לקח לאמא שלה הרבה זמן לגלות את זה , ואז כמובן הגיע הפיצוץ הגדול.
רוז ידעה שזה יגמר בסופו של דבר בגירושין האגו של הוריה לא היה מאפשר להם לנסות ליישר את הדורים לכן היא רק יכלה לקוות לנס . אך כמובן הוא לא קרה .
היא נשענה על מעקה המדרגות שהוביל לתוך הבניין הלב ושאפה את עשן לתוך ריאותיה, כרגע גם גורלה לא ידוע . אביה מתכנן לעבור לגור עם אנה המאהבת שלו ואמא כמו שהיא מכירה אותה תשקע בעבודה בניסיון להסיח את דעתה והיא תיהיה בלתי נראת במשפחה הזאת .
דלתוץ הבניין נפתחו בפתאומיות , אמה יצאה משם עם מבט עצבני ואביה משתרך מאחורייה בנינוחות .
"בואי רוז , נוסעים הבייתה . צריך לדבר ." אמרה לה תוך כדי שהיא תופסת בידיה וגררת כמעט בכוח אותה הרחק מהבניין הלבן .
"מה קרה ?" היא ניסתה לעמוד בקצב תוך כדי שהיא זורקת את הסיגריה .
"אנחנו נספר הכל בבית כנסי לאוטו" אמרה בלי שמץ של נימוק למה שקרה מאחוריי הדלתות הללו .
אביה לא הפנה את מבטה אלייה נכנס למכוניתו אשר הייתה מוחנת במרחק של שתי מכוניות מהמכונית של אמה .
הנסיעה הייתה באורך של כ 15 דקות מהבית אבל היא הרגישה כמו שעתיים לפחות , אמא שלה התעלמה ממנה כשהיא שאלה פעם נוספת מה העניין.
כשהם נכנסו הבייתה הדבר הראשון שאמא שלה עשתה היה להרתיח את הקומקום לכוס קפה החמישית שלה לאותו היום .
האישה הזאת פשוט לא נרגעת , חשבה רוז תוך כדיי שהיא מגלגלת עיינים לעצמה . אביה הבחין בכך ושלח לה חיוך שערך שניה בדיוק עד שרוז שלחה לו מבט עצבני . הוא אשם בדיוק כמו אמא שלה במצב הזה והיא רצתה שהוא יהיה בטוח בזה שהיא כועסת עליו לא פחות ממה שהיא כועסת על אמא שלה.
אמה התיישבה לידה עם הכוס קפה בידיה . היא כמובן לא הציעה לאבא שלה כלום .
"אתם יכולים להסביר לי מה העניין? " סבלנותה של רוז התחילה להתפוגג .
אביה כיחח בגרונו והתחיל לדבר "רוזילינה את יודעת שהמצב בינינו לא פשוט כרגע " הוא סימן בידיו עליו ועל אימה .
"אנחנו מנסים כמה שפחות את תפגעי בתהליך . בסך הכל טובתך חשובה לנו באותה מידה " .
" חמודה שלי את יודעת שאני עובדת עד מאוחר ואבא שלך לא יגור איתנו יותר ולא רצינו שתישארי לבדך רוב הזמן " אמא שלה ניסתה לדבר בקול הכי מתוק שלה שקיים . רוז ידעה שזה לא סימן טוב לשום דבר.
" את מתחילה את השנה האחרונה שלך בבית הספר עוד חמישה ימים ולכן חשבנו על פיתרון לכולנו " המשיך אביה .
" יש בית ספר מצויין במרחק של כמה שעות נסיעה מפה , הוא מקום מדהים עם אחוזי הצלחה בלימודים בין הגבוהים , הבית ספר במרחק שעה נסיעה מהבית החדש שלי "
"רגע מה? מה זאת אומרת כמה שעות נסיעה מפה? איך אני יגיע לשם כל בוקר ולמה שאני לא יסיים את הלימודים פה? " רוז התפרצה לדיברי אבייה
" תיראי " אמא המשיכה לדבר " זאת פנימייה מצוינת , את תוכלי לחזור לכל החופשות והחגים אליי או אל אבא שלך , להמשיך ללמוד בלי הסחות דעת , ידאגו לך שם להכל."
"מה ?" היא בקושי הצליחה להוציא את המילה הקצרה מהפה .
" מתוקה שלי את תוכלי ללמוד שם תואר ולהתפתח מבלי להיות קרועה ביני לבין אבא " היא המשיכה
" זה באמת מקום מצויין , את תואהבי להיות שם ." אבא הוסיף
"אתם פשוט לא יודעים להתמודד עם שום דבר , לא עם הבעיות שלכם ולא איתי ! אתם פשוט מתנהגים כאילו אני אחת הבעיות שלכם , לא שאלתם מה דעתי אפילו ! " רוז בעתה בעיינים גדולות באנשים שעד אותו רגע הרגישה הכי בטוחה איתם בעולם .
" את עוברת לשם זה לא דיון " אביה הרים את הקול
"אתם נוראים !" היא קמה מהספה בסלון ועלתה חדרה . היא טרקה את הדלת בעצבים והתיישבה על המיטה . היא הרגישה דקירה בליבה ואת האבן הקשה של שיושבת על ליבה כל התקופה הזאת מתאצמת ומכבידה יותר על הרגשתה .
היא התקרבה למראה והסתכלה על עצמה , שיערה החום כהה שבכל כוחה ניסתה להחליק הבוקר התמרד והפך גלי בגלל החום הכבד השורר בחוץ .
עיינה הירוקות קיבלו גוון אדום בזכות הדמעות שאיימו לפרוץ . "למה זה מגיע לך?" היא שאלה את הדמות במראה . היא לא זכתה לתשובה .
היא לא סבלה את החוסר התמודדות של הוריה עם בעיות . בעצם הייתה להם דרך להתמודד , פשט לזרוק את הבעיה בצד . וזה בדיוק מה שהם עשו איתי .
חוסר ההתפשרות שלהם עליי הווה להם בעיה ופיתרון יצירתי . יופי , תודה הורים . היא חשבה .
היא לא ידעה איך לקבל את העובד שהיא תצרך לעזוב את חבריה ואת ביתה למשך תקופה ממוכשת והתחיל חיים חדשים במקום לא ידוע .
לכן בכל כוחה , למרות שהיא ידעה שזה לא יעזור , היא החליטה כי תנסה לשכנע את אמה לחזור בהחלטתה .
לאחר כשעה רוז ירדה במדרגות לכיוון המטבח בו ישבה אימה מול המחשב הנייד . ריח הקפה עמד באוויר אבל על השולחן מלבד המחשב לא היה דבר , לכן הניחה כי הכוס 'המי יודע כמה להיום' כבר נגמרה .
"אמא" רוז התקרבה לשולחן העמד במרכז המטבח . אימה מבלי להרים את מבטה מהמחשב טפחה עם ידה על הכיסא שעמד לידה . " בואי מותק " .
"אמא תקשיבי אני בת 17 , אני עולה לכיתה יב, אני בן אדם אחראי ,אני יודעת להסתדר לבד .."
"לא מותק ,זה לא הנושא לדיון ,אני רוצה שתקבלי את זה וזהו , זה לא פשוט לא קל אבל זה לטובה . זה מקום נהדר את תואהבי ללמוד שם זה בית ספר מצויין עם מורים נהדרים שאני סומכת עליהם ." היא קטעה את רוז
אמה הייתה נשמעת נחושה בצורה מוחלטת , וזה הבהיר לרוז שאין עוד אופציות מבחינתה, אם תקבל את העניין כמו שהו , יהיה כך פחות קשה . כתפיה נשמטו והיא פלטה נשיפה כבדה והתיישבה ליד אמה שכרחה את זרועותיה סביבה והביאה לרוז חיבוק מנחם . המחשבה על מקום זר לה והכרויות חדשות גרם לבטן שלה להתהפך ולהתכווץ.
"הפנמייה נמצאת במרחק של כמה שעות מפה , בעוד 5 ימים מתחילים הלימודים , אני יודעת שזה מעבר חד מידי בשבילך . אבל תביני , זה לטובתך . " רוז שתקה.
"השם של המקום הוא 46 " היא המשיכה .
"46?" שאלה רוז
"כן , לא בטוחה מאיזה סיבה , אבל המקום פשוט נקרא פנמייה מס 46 . מאוד מוזר שהם לא נתנו לבית ספר מציון כזה שם , אבל מי יודע . " מלמלה אימה .
"יש להם אתר באינטרנט ?תמונות של המקום?"
"כן לדעתי , בואי נבדוק " אמה סגרה את קובץ הוורד שהיה פרוס מולה ופתחה את דפדפן החיפוש , התוצאות שהניב המחשב היו חסרות תועלת ולא קשורות .
"למה לפנמייה כזאת מוצלחת אין אתר באינטרנט ? " רוז לא הצליחה להמנע מהארסיות להשתחל בקולה .
"צודקת , באמת מוזר . בכל מקרה יש לי את המעטפה ששלחו לי כשתקבלת יש בו את כל הפרטים לגביי המקום . היא נמצאת בתיק שלי , תקחי אותה ותיקראי ." היא הצביעה לכיוון החדר שלה .
"אבל אמא איך הקבלתי אם לא עברתי שום מבחן קבלה או ראיון ? "
"אני מניחה שיש להם את הפרטים מהתיק אישי שלך שהם בוחנים ורואים א את מתאימה או לא " עיינה כבר עברו בחזרה למחשב לעבודתה ותשומת ליבה כברלא הייתה נתונה לרוז .
5 ימים, זה כל הזמן שנותר לרוז עד שתצרך לעזוב את ביתה ולעבור למקום לא מוכר . היא פתחה את התיק של אמה והוציאה מתוכה מעטפה חומה מלאה בניירות .
כאשר נכנסה לחדרה היא זרקה על שולחנה את המעטפה והחליטה עם עצמה שהיא לא רוצה לקרוא אותה עד הרגע האחרון .

לאחר ארבעה ימים שבהם בקושי שהתה בבית , ובעיקר רבצה עם חברותיה בבתי קפה בקניונים ובביתה של אליסה חברה הטובה מימי החיתולים . הגיע היום האחרון .
היום החמישי . היא התעוררה בשעה מוקדמת באותו יום במחשבה שזהו היום האחרון לקיץ שלה ולחייה כמו שהכירה אותם.
בבוקר היא קיבלה שיחת טלפון מאביה שהתקשר לספר לה על הביתו החדש עם אנה בת זוגתו ועל זה שהם חושבים לאמץ כלב . לקראת סוף השיחה שהתנהלה כאילו הוא לא זוכר על הוויכוח שהיה לפני שבוע בביתה , אביה ציין כי הוא יגיע מחר בבוקר ללוות אותה לבית סיפרה החדש.
לקראת הצהורים דפיקה נשמעה בחדרה. " יבוא" היא קראה . אמה נכנסה לחדר הביטה סביב ומבטה על פניה לא היה מרוצה .
"למה את לא אורזת? מחר אנחנו יוצאים מוקדם . אני מקווה שקראת את הטפסים שהיו במעטפה כי יש שם המון מידה על מה מותר לקחת איתך ומה לא ." היא פנתה לצאת מהחדר והפנתה את מבטה לרוז "תתחילי לארוז מותק אני רוצה שבערב ניצא למסעדה " היא המתיקה את קולה .
רוז נהנחה , הרגע שממנו ניסתה להתעלם במשך ארבעה ימים הגיעה . היא הוציאה את המזוודה הגדולה שלה שהייתה חבוייה מתחת למיטתה . ולקחה את הטפסים שהיו על שולחנה , הטפסים היו בעטפה שהיא יכלה להישבע ששקלו עכשיו כמה טונות .
הדף הראשון היה אודות בית הספר . ' פנמייה מס 46 נוסדה בשנת 1946 ( מכאן הוא מספרה של הפנימייה ) , לא ידוע מי ייסד את פ' 46 אך במשך השנים הפנמייה התפתחה מבית ספר חלקאותי פשוט לפנמייה מצליחה שגידלה מדענים רבים וחוקרים מוצלחים '
זה פנמייה למדעים ? מה לי ולזה ? במיוחד עם הציון שלי במדעים שלא שווה כלום. איך קיבלו אותי בכלל.
היא עברה לדף הבא .
' רשימת ציוד שיש להביא מהבית : בגדי ספוט . ( תלבושת אחידה בית הספר מספק )
בגדי לינה , חפצים אישיים לרצונו של התלמיד .
בית הספר מספק לתלמדיו : כלי כתיבה , ציוד לימודי , חומר לימוד , ספרים , חדרים מצוידים , ואת כל הדרוש.
רוז הסתפקה במזוודה אחת בה הכניסה את כל מה שהייתה זקוקה לו , בית הספר מספק את רוב הציוד הדרוש למחייה לכן אין לה למה לסחוב דברים סתם .
לאחר שארזה את המזוודה היא נתקלה בעלון בין כל הטפסים בו הופיעה תמונה של קידמת הפנמייה .
רוז הרימה את העלון והתבוננה בתמונה של הבניין הגותי המתנשא . דפיקות ליבה האיצו. ונשימתה הפכה קצרה ומהירה . הבטן שלה התהפכה והיא הרגישה איך פנייה מתלהטות . היא לא הצליחה להתיק את מבטה מהמקום הזה.
ואז נשמע דפיקה בדלת .
"רוז ארזת?" אמה שאלה
היא הרגישה כאילו היא נשלפה מתוך טראנס שהיא שקעה בו , ולקח לה כמה שניות להתאפס עד שהצליחה להיוציא מילה . " כן " היא כיכחה בגרונה וכל תגובות גופה שחשה בעת התבוננות בתמונה נעלמו .
היא נשמה נשימה עמוקה וניסתה לשכנע את עצמה , שתגובה גופה לתמונה של מקום לא מוכר שאילו היא נשלחת ללא רצונה הוא הגיוני. אך היא ידעה שזוהי לא תגובה נורמאלית .

בערב רוז בילתה עם אמא במסעדה איטלקית נחמדה שלא רחוקה מביתם . השתיים לא דיברו הרבה בארוחה ותירצו את זה כעייפות ולכן מיהרו לחזור הבייתה מוקדם .
" קדימה מותק לכי לישון מחר יום ארוך" היא נישקה את רוז במצח ונעלמה לחדרה.

רוז שקעה בשינה עמוקה מהר מן הרגיל . באופן מפתיע ביותר.