פרוורי הפלסטיק פרק 7

פרק 7:
*אוליבר*
"היי אוליבר?", שאל ג'ו. אחד מחברי הקבוצה של אוליבר.
הוא ואוליבר ישבו בחדרו ושיחקו בפלייסטשיין.
"מה?", ענה אוליבר, מרותק למסך ולשחקנים הרצים שבו.
"תגיד.. אכפת לך אם..", היסס ג'ו.
"אם?"
"אם אני יזמין את לורן לנשף?", קולו של ג'ו התכווץ מעט.
"מה?!", אוליבר הסיט את המבט מהמסך באחת.
"תקשיב אחי אני יודע שהיא מיוחדת בשבילך אבל היא שונאת אותך! ואני ממש צריך בת זוג יפה לנשף כדי לגרום לג'ייד לקנא אוקיי? היא היחידה שפנויה", ג'ו לא העז להביט לעיניו של אוליבר.
"היא לא מיוחדת", אוליבר פרץ בצחוק, למזלו ג'ו לא נכח באירוע המביך במסיבה של אנדריאה. 'היא משוגעת', תירץ לכל האחרים, 'אמרתי מה שאמרתי רק כדי להוריד אותה מהגב שלי', וכולם האמינו. למה שלא יאמינו? הוא אוליבר מרקאם. "היא כלום, אתה יכול להזמין אותה אם אתה רוצה".
"אתה בטוח?"
"בטח אחי היא כולה שלך", אמר ושניהם שקעו חזרה במשחק.

אוליבר שכב בחדרו, השעה הייתה מאוחרת אבל הוא לא הצליח להירדם.
עצבנות כירסמה את קרביו.
'אידיוט אחד!', חשב לעצמו, 'היא לא מיוחדת?!, היא כולה שלך?, באמת אחי?'.
שיחתם האחרונה לא עזבה את מוחו, 'אני לא צריכה זה!", הוא נזכר בקולה שעלה כמה אוקטבות כועסות שאמרה זאת.
אוליבר בהה בתקרת חדרו, פניה של לורן צצו במוחו.
עיניה הכחולות כמו ים סוער, שפתיה הבשרניות, שערה השחור כעורב שנח על גבה בגלים רכים.
הוא הרים את האייפון שלו וחייג לג'ו.
"היי ג'ו?", לחש, "הערתי אותך?"
"לא, אני בדרך כלל יושב ומשחק עם עצמי ב4 לפנות בוקר", הסרקזם והעייפות נשמעו בקולו, "מה כל כך דחוף אחי?"
"אני רק..", כל הנאום שתיכנן על לורן נמחק ממוחו כלא היה.
"אני רק רציתי להגיד שאם אתה מזמין את לורן תעשה מעשה מיוחד, היא קשה", וניתק במהירות.

אוליבר עמד מול הלוקר שלו. מזווית עינו ראה את לורן מוציאה כמה ספרים.
הוא הסתובב מעט כדי שיוכל להתבונן בה מעט, לעכל שהיא בחיים לא תהיה שלו.
לפתע הוא הבחין בג'ו שהתקרב אליה. ג'ו הושיט לה את ידו והוביל אותה למרכז המסדרון.
"לורן ג'נקינס", הוא ירד על ברך אחת והושיט לה ורד לבן יפייפה, "האם תתלווי אליי לנשף החורף?"
אוליבר הביט בה בריכוז, 'בבקשה תגידי לא, בבקשה תגידי לא', התחנן בליבו. מקווה שהיא שומעת.
"כן, בשמחה", אמרה בקולה המתוק, שלפה את הורד מידו של ג'ו והלכה.