פרוורי הפלסטיק פרק 21-פרק סיום.

פרק 21-פרק סיום:
אוליבר התעורר מיוזע במיטתו, והביט בשעון שמונח על השידה הקטנה לצד מיטתו, 4:42 לפנות בוקר.
הוא היתיישב והביט אל חלל חדרו.
כשעיניו הסתגלו לחושך הוא הבחין בדמות שעונה על הקיר.
"מי שם?", אמר, והדליק את המנורה אשר על השידה.
"תנחש", לרגע חשב שדימיין, קולה הצוחק, עמידתה הבטוחה, זאת בטח טעות חשב לעצמו.
אבל שהדמות יצאה מן האפלה ונכנסה לעלומת האור הקטנה שהפיצה המנורה, היה זה בלתי אפשרי לטעות.
"אבל.. את..", מלמל בחוסר אונים. אוליבר לא היה מסוגל לזוז או לקום לקראתה.
"אתה לא מתכוון להגיד שלום?", צחקקה, קולה שובב.
אוליבר העיף את השמיכה מעליו בתנועה חדה וזינק ממיטתו ולאחר רגע התחרט על כך.
הוא התקדם לעברה בצעדים איטיים, מפחד שברגע שיעשה תנועה לא נכונה תיעלם לו שוב.
ברגע שנעמד מולה פרש את זרועותיו וחיבק אותה, אוחז בה שלא תתנדף מבין זרועותיו.
כעבור כמה רגעים היא החלה לבכות, מתייפחת על חזהו, "אני כל כך מצטערת אוליבר, אני מצטערת".
אוליבר נשק לראשה, "זה בסדר לורן, אני אהיה בסדר".
לורן הרימה את מבטה אליו, מהפנטת אותו בעיניה השחורות והגדולות, "לא אתה לא".
היא עלתה מעט על קצות אצבעותיה והוא רכן אליה באיטיות, משתוקק לרגע בו שפתיה יטעמו את שפתיו.
אוליבר הניח את ידיו על מותניה כשלפתע חש ברטיבות מוזרה. הוא התרחק ממנה מעט כדי להסתכל יותר טוב.
"אני אוהבת אותך", לחשה, מעיניה זולגות דמעות אדומות. אפה ואוזניה מדממות, חור נפער בבטנה וכיסה את שמלת הנשף שלה, "אבל אני צריכה ללכת אוליבר, אני לא יכולה להישאר פה יותר", הדם כיסה את פניה ואת בטנה ושמלתה האדימה עוד ועוד מכל טיפת דם, "כואב לי אוליבר, אני צריכה שתתן לי ללכת".
אוליבר רץ לחדר האבטיה שלו ותפס גליל נייר, הוא רץ חזרה ללורן והחל לנגב את אפה, עיניה ואוזניה, "לא, לא, לא, לא", מלמל, היא תפסה את פניו שתי ידיה והישירה את מבטו את תוך עיניה האדומות, "תן לי ללכת".

"לא..", לחש אוליבר מצחו מיוזע, אישוניו מתרוצצים בעיניו העצומות, "אל תלכי, לא, אני צריך אותך.."
"אוליבר תתעורר!", ניערה אותו רוז אחותו הקטנה.
"לורן!", השתנק והתעורר בבהלה.
"אתה בסדר?", היא נכנסה למיטתו והתכרבלה על חזהו.
"אני אהיה בסדר רוזה, אין מה לדאוג", הרגיע אותה וליטף את שערותיה הזהובות, אך למעשה הרגיע את עצמו.
"עברו כבר שלושה שבועות אוליבר, מתי תיהיה בסדר? איך תיהיה בסדר שאתה כל לילה מתעורר בצעקות?"
"הזמן ירפא אותי", ענה לה, "הזמן ירפא הכל, אני רק צריך לתת לה ללכת זה הכל".