פרוורי הפלסטיק פרק 20

פרק 20:
"אתה צריך לקום ילד שלי", אמו של אוליבר נשקה לראשו לפני שיצאה מהחדר, משאירה על כיסא חליפה שחורה ומחוייטת.
הוא יצא ממיטתו ונכנס הישר למקלחת, מניח למים הזורמים לשטוף את כאבו ואת בכיו.
היום הוא לא ישתה, היום לא ינסה ליפול בשכרון החושים של האלכוהול, כי היום זה היום בו היא הולכת לתמיד. נקברת באדמה הלחה, מחזירה את נשמתה בחזרה.
שיצא מן המקלחת גילח את לחיו,שהספיקו לגדל זיפים זהובים.
הוא לבש את החליפה ועצם את עיניו כדי לא להניח לדמעותיו לברוח מארובות עיניו.
אוליבר ירד למטה, חטף את מפתחות מכוניתו ויצא מן הבית, מתעלם לחלוטין מקריאות אמו.

"לו..", אמר בעומדו מול ארונה הפתוח, קולו נחנק מעט ודמעות החלו לעלות בעיניו.
"לורן", חזר על מה שכתב בדף במשך דקות ספורות, "יש אומרים שאין מלאכים בעולם אבל..", הוא הרים את מבטו לאנשים סביב ארונה, כל הפלסטיים היו שם, על חבריה, כל האנשים שאי פעם הכירה. הוא קיפל את הנייר שממנו קרא והכניס אותו לכיסו..
"הכנתי נאום", הסביר, "אבל אני לא יכול לקרוא אותו, כי זה לא אמיתי, זה משהו שהודפס מהמחשב", יד הונחה על כתפו והוא לא טרח להביט מי זה, רק שיער שזה ניק, "אני הולך לנסות לדבר על לורן ואני..".
"זה בסדר אוליבר", אמר ניק מאחוריו, "קח כמה זמן שאתה צריך".
אוליבר הביט שוב סביב, מבטו ננעל על הוריה של לורן, אביה במדים- ניראה חזק ואימתני, דמעה בודדה זלגה על לחיו, אמה מתייפחת על חזהו.
"לורן, בפרק זמן קצר מידי נעשית חשובה מידי", הוא התקרב לארונה והביט עליו מלעלה, דמעותיו צונחות על שמלתה הכחולה.
"אני עדייו שומע את קולך, את צחוקך, עדיין מרגיש את שפתייך הרכות על שפתיי. הידיעה שאת כבר לא בעולם הזה אלא במקום רחוק ממני עד אין קץ, לא תוכל להרוס את מה שהיה ביננו. החיים מלאים במכות וחבטות, אך נדמה שזוהי הקשה מכולן. תמיד לקחתי אותך כמובן מאליו, שתחכי לי לא משנה היכן אהיה ומה אעשה, האמנתי שתמיד תהיי שם עבורי, ועכשיו? נפלתי על פני ואין מי שירים אותי חזרה. אין מילים לתאר את הכאב שמציף אותי היום, אותו כאב חד ומלווה חששות, חוסר וודאות ותחושה שכלום לא יחזור להיות כבעבר. דבר אחד בטוח, אהבתי אלייך לא תפחת", קולו רעד מן הבכי, "לא תשתנה, לא תשכח ולא תעלים מן העין והלב את מה שהיית עבורי. את כל מה שהיית, את מי שאת. מקווה שהזמן יעשה את שלו, כי אני לא בטוח שאני מסוגל להתמודד עם אובדנך. אבל אני יודע שכל הזמן שבעולם לא יגרום לי לאהוב אותך פחות, להתגעגע אלייך בכל שניה, בכל דקה, בכל יום בשארית חיי".
אוליבר רכן מטה ונשק לשפתיה הקרות, שלא התמסרו אליו כבעבר – הוא נשק לשפתיה בפעם האחרונה.