פרוורי הפלסטיק פרק 17

פרק 17:
*לורן*

לורן ישבה מול שידת האיפור שלה.
חושבת איך להעלים את השקיות השחורות, את האדמומיות שכיסתה את פניה ואת מראה החולני.
מאז היום בו רבה עם אוליבר הייתה חוזרת לביתה ובוכה. תוהה איך בחודש תמים השתנו חייה מקצה לקצה. איך איבדה את חברת הילדות שלה ואת הגבר שאהבה. למרות זאת היא הייתה מוכרחה להודות שג'ו וחבריה מילאו את החלל.
בהפסקת הצהריים מיילס תמיד מנסה לעודד אותה, הרפר מנסה לספר בדיחה או שתיים, ג'ניפר מציעה לה את אחד מהקינוחים שאמא שלה מכינה. זה לא עוזר. כולם מבחינים בחסרונה של קאסי בשולחן. כולם תוהים מה קרה.
קאסי החלה להתלבש כמו הפלסטיים. עקבים, חצאיות מיני קצרצרות, איפור מוגזם.
היא אפילו משפילה תלמידים- בידיוק כמו שהיו עושים לה פעם.
"לורי מותק", קראה אמה מהקומה התחתונה והעירה אותה מהירהוריה, "את מתארגנת?"
"כן אמא!", צעקה לה לורן מחדרה, מוחה את דמעותיה.

"לורי! ג'ו כאן!", הודיעה אמה.
לורן הציצה במראה בפעם האחרונה, מחליקה את השמלה בידיה המיוזעות מעט.
בזהירות ירדה במדרגות, נזהרת שלא למעוד וליפול מעקביה.
"וואו", לחש ג'ו שנעמדה מולו.
"באמת?", חייכה אליו.
"באמת", ענה ונשק ללחיה.
"אתם כל כך יפים ביחד!", נפעמה אמה של לורן, "תנו לי לצלם תמונה!", אמרה ורצה להביא מצלמה.
"אמא..", נאנחה לורן ולחשה באוזנו של ג'ו מילות סליחה.
"קדימה רק תמונה אחת".

"אני לא רוצה לשבת שם", לורן תפסה בידו של ג'ו כשהחל להתקדם לכיוון שולחנם של הפלסטיים.
"למה לא?"
"כי קאסי שם ואנדריאה שם והייון שם!", אמרה נחרצות בעודה סורקת בעיניה אחר אוליבר.
"נכון.. אבל גם החברים שלי שם לורי, אני לא רוצה להתבודד".
"בסדר", נכנעה לורן.
הם התקדמו לעבר השולחן, לורן חשה במבטי גועל ננעצים בה.
"תראו מי כאן", גיחכה אנדריאה ומירפקה את קאסי.
"תשתקי אנדריאה", הגן עליה ג'ו, "היא איתי". לורן תפסה בשרוולו כילדה קטנה המסתתרת מאחורי אמה.
"את ניראת מדהים", אמרה קאסי שלא העזה להביט בעיניה.
"תודה", ענתה לורן וחייכה חיוך מאולץ, "איפה אוליבר?".
"בטח הברחת אותו", ליגלגה אנדריאה.
לורן התעלמה והיתיישבה בכיסא שמשך ג'ו עבורה.

"בוא נרקוד!", הציעה לג'ו, נחושה בדעתה לעבור את הערב בשלום ולא לבאס את ג'ו שחש במצוקתה.
היא הושיטה אליו את ידו והם פילסו את דרכם למרכז הרחבה.
היא רקדה סביבו, חיננית מאי פעם, בטוחה בעצמה ובתנועותיה.
לפתע האורות כבו. שקט חילחל לאוויר, זרועות ניכרכו סביבה מושכות אותה מזרועותיו של ג'ו הקורא בשמה ומהדקות את ידיה אל מאחורי גבה.
לורן חשה בחפץ קר מוצמד לרקתה, "תעשי מה שאני אומר ואף אחד לא יפגע", קול גברי לחש באוזנה, נשימתו הייתה מסריחה מאלכוהול.
'יהיה בסדר, תירגעי', פקדה על עצמה, 'את תהיי בסדר'.
האורות נדלקו לאחר רגעים ספורים שנראו ללורן כמו נצח.
כל העיניים ננעצו בה, היא הרגישה באימה שהשתררה באולם. כולם עצרו את נשימתם, מפחדים לעשות תנועה אחת לא נכונה.
דמעות זלגו על לחיה, היא לא הבינה מה קורה או למה האיש הזה תפס דווקא אותה.
אוליבר התפרץ קדימה, "לורן!", צעק.
"שתוק!" ציווה הגבר שהחזיק בה והצמיד את האקדח לראשה של לורן, עיניו עוברות על פני התלמידים המבוהלים, "אף אחד לא נוגע בנייד שלו או שאני יורה בה! אני ברור?!"