פרוורי הפלסטיק פרק 16

פרק 16:
*אוליבר*

"אוליבר!", אמו של אוליבר נכנסה לחדרו בסערה, "למה אתה עדיין במיטה?!".
"אמא אין לי חשק..", החל לומר, "לא אכפת לי בחור צעיר!", קטעה אותו, "אנדריאה מחכה לך!"
הוא העיף מעליו את השמיכה, "אני לא רוצה ללכת איתה", התעקש.
"טוב זה חבל, היית צריך לחשוב על זה לפני שהצעת לה ללכת".
שבועיים עברו מאז הפעם האחרונה שדיבר עם לורן ונשף החורף הגיע.
אבל ליבו עוד לא הספיק לאחות את שבריו, להירפא.
הוא חזר שוב ושוב לאירועי העבר, מחפש את הנקודה שבה הכל השתבש.
מהנשיקה המתוקה עד לרגע בו דבריה סתרו על לחיו.
הוא לא האשים אותה, הפלסטיים- בעוד הוא אחד מהם- התנהגו אליה נורא. צחקו עליה, לא כמו שירדו על קאסי אבל לעגו לה. הציקו לה. והוא? ישב בצד ולא עשה דבר, לעולם לא עשה לה דבר אך גם מעולם לא העז לפתוח את פיו להגן עליה.
'לזה אתה קורא אהבה?', כל ערב מאז הפעם האחרונה בה התראו שקע במחשבות האלו.
'קארמה', חשב לעצמו, 'אתה אוכל את הדייסה שאתה בישלת'.
"אני לא חושב שאני מסוגל..", אוליבר החליט להוציא את שישב על ליבו, "אני לא יכול לראות אותה רוקדת עם ג'ו, מניחה את הראש שלה על הכתף שלו, צוחקת ממה שהוא אומר, מניחה את הידיים שלה על הגוף שלו, אני לא יכול! אני לא יכול אמא!", הוא שמט את ראשו אל בין ידיו.
"אני יודעת, אבל עכשיו נערה אחרת מחכה לרקוד בין זרועותיך, להניח את ראשה על הכתף שלך, לצחוק מדבריך. ואתה לא רוצה שהיא תרגיש כמוך נכון? לב שבור היא המחלה הקשה מכולן", היא קמה ונשקה לראשו, "תתלבש, תיהיה הגבר שחינכתי אותך להיות".

אוליבר יצא ממכוניתו ונשענן עליה מעברה השני, לא לפני שפתח את הדלת שלצד הנהג.
"היי", אנדריאה התקדמה לעברו בצעדים קלילים.
"את ניראת..", אוליבר העביר את מבטו לאורך כל גופה, תוהה עד כמה יפה תוכל להראות לורן בשמלתה של אנדריאה, "את ניראת נהדר".
היא לבשה שמלה שחורה צמודה שהחמיאה לגזרתה הדקיקה והבליטה את חמוקיה, פתח באחורי שמלתה חשף את גבה עד לעצם הזנב. שערה היה אסוף בפקעת מרושלת ומסגר את פניה בצורה מושלמת. אני עיניה הכחולות עטף איפור מעושן ואת שפתיה הדגיש אודם בורדו.
"תודה", נשקה על לחיו ונכנסה למכונית.

"למה אתה ניראה ככה?", קולה מתוק, מתוק מידי.
"איך ככה?", אוליבר שזר את ידו בידה והוביל אותה לעבר דלת המלון שבו נערך הנשף.
"מבואס".
"את מדמיינת", הם הגיעו לכניסה ונעמדו מול הצלם, "קדימה תחייכי", אמר ונשק לקודקודה.

"אני הולך להביא לנו משהו לשתות אוקיי?", הצהיר אוליבר כשהתיישבו בשולחן.
"אני בא איתך!", התנדב ניק שישב לצידה של היוון וקאסי.
"מה לאסי עושה בשולחן שלנו?", אמר ניק כשיצאו מטווח שמיעתם של הפלסטיים.
"קאסי", תיקן אוליבר, "אני חושב שהיא רבה עם לורן".
"מה קורה באמת עם לורן? היא לא אמורה להיות הבת זוג שלך?", תמה ניק.
"אני לא רוצה לדבר על זה".
"אוקיי..", אמר ניק בתבוסה, "זה רק שהיא וג'ו היתיישבו בשולחן שלנו עכשיו".
"מה?!", התפרץ אוליבר.
"מה ששמעת", ניק השמיעה שריקה חלושה, "היא ניראת.."
"וואו", מלמל אוליבר.
היא ניראתה מדהים. נדמה היה שהיא מין מלאך.
שמלתה הייתה בצבע שמנת שהגיעה מעט מעל בירכיה. צמודה במותניים ונשפכת מטה בקלילות. פנינים ואבנים קטנות עיטרו את תחילת שמלתה עד לחלק בו נשפכה השמלה ממותניה, שם התמזגו עם הבד והיו כמעט לבלתי ניראות. עיניה היו מאופרות בזהב דבר שהשתלב בעורה הלבן כשלג. שערה השחור היה אסוף בקוקו מרושל שהשווה לפניה העגולות מראה טהור ותמים.
צחוקה נשמע עד אליו והוא השתוקק לנשוק לשפתיה האדומות.

"רוצה לרקוד?", אנדריאה ניגשה אליו מרחבת הריקודים.
"אני חייב?".
"קדימה!", היא הושיטה אליו את ידה והוא אחז בה בלית ברירה.
אנדריאה פילסה את דרכם למרכז הרחבה והניחה את ידיה על מותניו.
לפתע האור כבה. כולם הפסיקו לרקוד.
רחש בהלה נשמעה עד לרגע בו נידלקו האורות.
"לורן!"