פרוורי הפלסטיק פרק 14

פרק 14:

*לורן*
"תסתכלי עליי", לחש אוליבר, "תסתכלי לי בעיניים ותגידי שאת לא מרגישה אליי שום דבר".
"תסתכל עליי", ביקשה לורן כיוון שלא הביט בה.
אוליבר הפנה את מבטו אליה.
מסך שקוף כיסה את עיניו וליבה של לורן נשבר.
"אני..", היא הניחה את ידה על לחיו. מתענגת על מגע העקצוץ של זיפיו שלא תרגיש עוד.
"לא", המשיכה, "מרגישה..", קולה רעד והיא קיוותה שהוא לא מרגיש את זה.
'תפסיקי!', ליבה התחנן וקולו הדהד בראשה, 'רק תפסיקי! תעצרי את זה'.
"אני לא מרגישה..", לורן פקדה על שפתיה לומר את המילים שסירבו לצאת מפיה.
"תפסיקי", אמר אוליבר, מבטא את מחשבותיה בקול רם.

*אוליבר*
"תפסיקי", קולו היה זר לאוזניו, כאילו המילים האלה לא יוצאות מפיו.
"הבנתי, את לא..", הוא עצר כדי לנשום והסיט את עיניו ממנה, "אני אוהב אותך, ואני לא יכול להפסיק לאהוב אותך, אני מקווה שאת נהנית מכל העיניין הזה", הוא קם על רגליו ונעמד מולה, "הכל היה חלק מהמשחק שלך? מן מסע נקמה על מה שעשיתי לך? על מה שחלק מהפלסטיים עשו לך?" שאל אוליבר, קולו נואש.
"לא", לחשה לורן, "לא".
"אני לא מאשים אותך, מגיע לי!", הוא גירד את עורפו בידו, לא מסוגל להביא את עצמו להיפרד ממנה, "אני פשוט..", היא נעמדה מולו והביטה אל תוך עיניו.
דמעות זלגו על לחייה והוא התאפק שלא לשלוח יד ולמחות אותם מפניה היפות.
"אני אוהב אותך", חזר, "ואני תמיד יאהב".

אוליבר בקושי יכל לנהוג. דוק שקוף כיסה את עיניו והוא התאמץ לסלקו.
הוא טרק את דלת המכונית ורץ לדלת ביתו. נאבק להכניס את המפתח לחור המנעול.
"אוליבר!", קראה רוז, אחותו הקטנה שנכנס הביתה. אבל הוא רק דחף אותה הצידה, "לא עכשיו רוזה", מלמל.
הוא שמע את משיכות אפה שעלה במדרגות שתיים שתיים, את קולה הדואג על אמו. אבל לא היה אכפת לו.
הוא נכנס לחדר המקלחת שבחדרו ופשט את בגדיו.
פתח את הברז והיתיישב מתחת לזרם החם בעוד דמעותיו זורמות על לחיו.