פרוורי הפלסטיק פרק 12

פרק 12:

*לורן*
לורן נכנסה לביתה, "אני בבית!", קראה.
אמה יצאה מן המטבח, מנגבת את ידיה בסינר הקשור סביב מותניה, "לורי! מה קרה?!".
לורן הביטה באמא במבט מבולבל.
אמה ניגשה אליה וניגבה בידיה את העיגולים השחורים מתחת לעיניה, "מי גרם לילדה היפה שלי לבכות?", לחשה בדאגה.
"מישהו ששווה את הדמעות שלי", לחשה בחזרה, נשקה לאמה ורצה במעלה המדרגות לחדרה.
לאחר שיצאה מן המקלחת נשכבה על המיטה. עדיין במגבת.
'קאסי לא חייבת לדעת',חשבה לעצמה וידעה בליבה שהיא תכעס. היא סימסה לאוליבר, "אל תספר, אני שלך".

שלושה חודשים עברו מאז אותה נשיקה, היא ואוליבר התגנבו אל מאחורי הספסלים באיצדטיון, יצאו לדייטים בחשכה אל מחוץ לעיר, שניהם מאוהבים עד מעל הראש.

צלצול מהאייפון שלה הבהיל אותה מעט והוציא אותה מהשלווה שבה שרתה.
"אני שונאת אותך!", קולה של קאסי נשמע מעבר לקו.
"אני שונאת אותך!", קולה של קאסי נשמע מעבר לקו.
"קאסי? הכל בסדר?", שאלה לורן.
"לא! את חושבת שאני לא יודעת על המזמוזים שלך עם אוליבר?! 'אל תהיי הבחורה הנאיבית הזאת שחושבת שהוא ישתנה למענה' ", ציטטה קאסי את משפטיה של לורן בלעג, "את פשוט רצית אותו לעצמך, תודי בזה!"
"קאסי תירגעי.. מי סיפר לך את זה?", לורן ניסתה להרגיעה ולו במעט.
"ניק, הוא חשב שאני ישמח לדעת. ולא! אני לא ירגע! תמיד חייב להיות לך את מה שלי אין נכון? תמיד את צריכה להיות יותר טובה! תמיד לורן היא הכי יפה הכי מוכשרת, אף פעם לא רואים אותי לורן! אף פעם", קולה של קאסי נטף רעל.
"לא ידעתי שאת מרגישה ככה.."
"ברור שלא ידעת!תמיד הכל סובב סביבך!", צעקה.
"תשתקי קאסי!", התעצבנה לורן, "הכל סובב סביבי?! מי היה מגן עלייך שאבא שלך היה מרים עלייך יד?! על הכתף של מי בכית שאחותך מתה?! מי היה איתך בכל רגע נתון?! בכל התאהבות, בכל רכילות שהופצה עלייך?! אני! אני!".
"אני שונאת אותך, אני שונאת אותך, אני שונאת אותך!", מילמלה קאסי, "את יודעת שאני מרגישה כלפיי אוליבר משהו מתמיד! אז את הולכת ומנשקת אותו?! מי יודע מה עוד עשית איתו? ועוד להסתיר את זה ממני? כמה זמן? אה לורן?! כמה זמן?!"
"מה איתי קאסי?! לי לא מגיע לקבל אהבה מידי פעם?! חוץ מזה עכשיו התחלת לצאת עם טיילר!", התגוננה לורן.
"אז מה?!", צעקה קאסי וניתקה.
לורן עצמה את עיניה, מחזיקה את הדמעות.
'אני לא יבכה', הורתה לעצמה, 'אני לא יבכה'.

למחרת לורן החנתה את מכוניתה במקום הרגיל במגרש החניה ומצאה את אוליבר מחכה לה.
"מה?", אמרה, קולה נוקשה וחסר הבעה.
"כלום.. רק חשבתי ללוות אותך לכיתה", חייך אליה.
"למה שתעשה את זה?", היא הביטה אל תוך עיניו, עיניה חלולות.
"כי.. חשבתי.."
"אז חשבת לא נכון", קטעה אותו והמשיכה ללכת.
בתוך תוכה היא חשה את ליבה נקרע לגזרים. סוף סוף מישהו מחבב אותה, נותן לה הרגשה שהיא מיוחדת. אבל לא, היא לא מוכנה לקבל אהבה.
כמה השתוקקה להצטנף על חזהו בין שתי זרועותיו החזקות שנתנו לה הרגשה של ביטחון.
לא, היא לא תעשה את זה לקאסי.
היא לא יכולה. קאסי החברה הכי טובה שלה מלידה, היא לא מסוגלת, לא אם זה אומר להפסיד אותה.
"לורן חכי!", קרא לעברה אוליבר והדביק את הפעם שנוצר בינהם.
"תקשיב", לורן עצרה את הליכתה והסתכלה עליו, "אני לא יכולה".
"למה? ממה את פוחדת?", עיניו נפלו, כאילו מישהו כיבה את האור בתוכם.
"אני פוחדת לאבד".