פרוורי הפלסטיק פרק 10

פרק 10:
*לורן*
"היי ניק", חייכה אליו לורן כשפתח לה את הדלת.
"לורן! כל כך שמח שהגעת", בירך אותה והכניס אותה פנימה, "איפה לאסי?".
"קאסי", קולה עלה מעט מהעלבון שהטיח בחברתה.
"קאסי, נכון", התנצל ניק, "מה להביא לך לשתות?", קרץ לעברה.
"לא משהו חזק אוקיי?"
"בטח, עכשיו לכי!", דחף אותה, "הוא בסלון".

לורן התקדמה לעבר הסלון, מתנגשת באנשים שהיא לא מזהה.
'כל כך עמוס', חשבה לעצמה.
ליבה פרפר מעט, אך היא לא הייתה מוכנה להודות בכך.
תמיד קיוותה בסתר ליבה שהוא אוהב אותה. היא מעולם לא התגברה עליו. הוא הראשון והאחרון שנישקה מעודה.
לורן עצמה את עיניה ופסעה את הפסיעה היחידה בינה לבין הסלון.
כששבה ופקחה את עיניה ראתה את אוליבר צמוד לקיר ואנדריאה מרוחה עליו.
ידה עלתה באוטומטיות לפיה, מחניקה את הצעקה.
כשאוליבר התנתק מאנדיראה, שיערו היה מבולגן מעט ופניו סמוקות.
ניק בידיוק נכנס לסלון והניח יד על כתפה,"לורן הנה מה שביקשת, הכנתי 2 גם ל..", לפתע נעצר. הוא הביט סביבו ועיניו ננעלו על עיניו של אוליבר.
"מה לעזאזל עשית הפעם?", בעיניו של ניק ניראתה מעט אכזבה.
"לורן זה לא..", אוליבר גמע את המרחק בינהם.
"אין פה שום דבר לראות!", ניק פיזר את האנשים שהתקהלו סביבם והשאיר אותם לבדם בסלון.
"תפסיק", היא הורידה את ידה מפיה ועל פניה עלתה הבעת כעס, "בבקשה תפסיק", היא צעדה אחורנית ונשענה על הקיר.
"לורן..", אוליבר הניח את ידו על ידה.
"אל!", התנערה ממנו, "אל תיגע בי!". דמעה זלגה על לחיה והוא מחה אותה בידו.
"אמרתי אל תיגע בי", לחשה, והרימה אליו את מבטה, "אני שונאת אותך".
"אל תגידי את זה", התחנן אוליבר.
"אתה צודק, אני לא שונאת אותך. אני אוהבת אותך כל כך שזה כואב".
היא לא ידעה מה קורה לה, במשך השנה של הנתק הזה היא לא חשבה עליו, או לפחות ניסתה שלא לחשוב עליו. היא לא יכלה להסביר את רגשותיה. אף אחד לא יכול להסביר את רגשותיה.
"לורן תני לי להסביר!", הוא הרים את קולו מעט, נימת קולו מיואשת.
"אל תטרח.. בבקשה רק.. רק תניח לי", אמרה בטון עייף והלכה משם.