פעם שלישית גלידה -14-

השמש רק התחילה להופיע בשמיים כשפקחתי את עיניי, השעה הייתה מוקדמת והייתי מודעת לזה אך ברגע שבו עיניי נפתחו, הרסתי לעצמי כל סיכוי לחזור לישון, גררתי את רגליי לעבר המקלחת נועלת אחרי את הדלת ומביטה לעבר המראה, בבואתי החזירה לי מבט, לרגע לא זיהיתי את עצמי, עיניי היו אדומות ונפוחות ושערי כנראה החליט להגדיל בכמה סנטימטרים מכובדים את גודלו כי יכולתי להישבע שהמראה לא זאת שנהייתה קטנה פתאום.
אחרי השיחה אתמול בצהריים עם ליאם חזרתי לחדר ולא יצאתי ממנו, אפילו לא בשביל ארוחת הערב, והבטן עם צליל מוזיקלי מאוד מעצבן הזכירה לי זאת. לאחר מקלחת חמה וארוכה יצאתי כשמגבת עוטפת את גופי ושיערי מונח על גבי כשטיפות מים נושרות ממנו אל הריצפה, לבשתי לגופי מכנסי ג׳ינס וסריג שמנת ונעלתי את נעלי האולסטאר השחורות הבלתי נפרדות שלי, הסתכלתי בשעון השעה הייתה רק שש, יש לי קצת פחות משעתיים לארוחת בוקר החלטתי לצאת מחוץ לאוניברסיטה לטייל קצת, התקרבתי לכיוון הפלאפון הוא היה מונח על השידה שלצד מיטתי ולאחר היסוס קטן השארתי אותו על השידה יוצאת מהחדר וסוגרת אחרי את הדלת, לא יזיק לי קצת שקט מכולם עכשיו, התקדמתי לעבר מגרש החניה של האוניברסיטה לא בטוחה לאן לפנות, לאן אני מתכוונת ללכת בכלל, לכן סמכתי על רגלי שיובילו אותי לאנשהו ופניתי ימינה לעבר שדרה של חנויות, המקום המה אדם, אפילו בשעה כל כך מוקדמת של הבוקר, הרגשת חנק אפפה את השדרה, הרבה אנשים עם חליפות חצו את הרחוב ממהרים לעבודתם, הם הזכירו לי את אבי שהיה גם יוצא מהבית מוקדם לעבודתו, חיוך קטן עלה על פני, כבר הרבה זמן שלא ראיתי את המשפחה שלי, נדמה כנצח. 
לאט לאט השדרה התחלפה במספר בתים בודדים ולאחר מכן גם הבתים נעלמו ועצים תפסו את מקומם, בדרך פלא לא הרגשתי לחץ כלשהו, לא מהעובדה שאין לי מושג קלוש לאן אני הולכת ולא מהעובדה שמסתבר כנראה שאני מתהלכת לי בשלווה בתוך יער, אף פעם לא הבנתי את ההיגיון של עצמי.. לאחר כמה פניות שבהם ניסיתי לחקוק במוחי סימנים בולטים כדי לדעת את הדרך חזרה, לא שזה עזר במשהו, העצים פשוט נראו אותו הדבר! שמעתי רעש מוכר ומרגיע עד כאב ששבר את שקט היער, עצרתי את צעדי שומרת על שקט, מקווה בליבי שלא דמיינתי את הרעש, והנה הוא שוב, רעש הגלים הנשבר על החוף, התקדמתי לעבר מקור הרעש, הפעם ביתר מהירות, מזיזה ענפים ועשבים שוטים בעזרת ידיי ורגליי ולאחר מספר דקות הגעתי לצוק ענק וגבוהה, שעצים מקשטים אותו מכל עבריו ונוף הים הנגלה למולו היה יפייפה, המקום עצמו היה יפייפה, רוח קרירה העיפה את שיערי החום למאחוריי וצרבה קלות בעיניי, הבחנתי בדמות היושבת עם גבה אליי, ידיה מושטות אחורה וגופה נשען עליהם, הדמות ניראתה נינוחה ושלווה, התקדמתי בזהירות לעברה,כאילו מפחדת להפר את השלווה וכשהייתי במרחק צעדים ספורים ממנה סובבה אלי את פניה, להפתעתי הפנים הללו היו מוכרות לי, ״עומר״ פלטתי, לרגע מבט מופתע הופיע על פניו אבל הוא השתנה בשניה לחיוך קטן ״מה את עושה פה?״ ״כן, גם אני שמחה לראות אותך״ מלמלתי והתיישבתי לידו מניחה כמוהו את ידיי מאחוריי, הוא צחק והביט בי ״אני פשוט רגיל להיות פה לבד, איך מצאת את המקום הזה?״ משכתי בכתפי וחייכתי חיוך קטן, ״אני מניחה שעד לפני ששמעתי את רעש הגלים לא היה לי מושג לאן אני הולכת״ ״את אוהבת את הים?״ ״מאוד, זה עוזר לי לחשוב״ עומר שתק לרגע, מהרהר בדברי ״על מה את צריכה לחשוב?״ ״הפעם זה יותר להירגע״ הפנתי את ראשי אליו מביטה כמה שניות בעיניו החומות, סובבתי את ראשי בחזרה לים, נותנת לגופי להירגע מכל העצבים שסבבו אותי הבוקר, עומר סובב גם את מבטו לים, נאנח בשקט. המשכנו לשבת ככה, כל אחד למחשבתו, למרות השקט ששרר בינינו יכולתי להרגיש שזה היה שקט נעים, לא מהסוג המביך.
״אז בת׳, אני מאמין שאת לומדת עכשיו באוניברסיטה, אני צודק?״ היממתי כן חלש ״ואם אני לא טועה מתחילים ללמוד ב..שמונה?״ הסתובבתי אליו, לא מבינה את הקשר השאלות האלו, אך כשראיתי שהוא מסתל בשעונו בכיווץ גבות שאלתי בלחץ ״מה השעה?״ ״עשרים לשמונה״ פאק! מה שאומר שפספסתי את ארוחת הבוקר, וכאילו מתוך סימן הפיקה הבטן שלי עוד צליל מוזיקלי מטריד קיוויתי שעומר לא שמע זאת, הוא התרומם ממקומו ועזר לי לקום ״כדאי שנמהר, המכונית שלי חונה בכניסה ליער אם נרוץ נספיק להגיע אליה בתוך רבע שעה״ אמר והתחיל להתקדם בחזרה ליער ״ודרך אגב, יש לי שם כמה קארוסונים שקניתי בדרך לפה״ סומק טיפס בלחיי ושמחתי שפניו אינן יכלו לראות זאת כיוון שהיה מלפניי, ״תודה?״ זה יצא יותר בתור שאלה, הוא צחק ״בכיף״ תפס את ידיי והתחלנו לרוץ.