פעם ראשונה ואחרונה..

"זואי איפה את ?!" צעקה אמה מהדלת
"אני פה אמא" היא צעקה לה
היא רצה אליה מהיער, עם שימלתה הלבנה והפרחונית, השיער שלה היה אסוף בשתי קוקיות, ופוני בובה הסתיר את פניה.
"תראי כמה התלכלכת! כמה פעמים אמרתי לך לא לרוץ ליער, עכשיו כנסי להתקלח!" זעמה עליה אמה.
"טוב אמא" זואי אמרה בעצבות
היא השפילה את מבטה, והלכה אל המקלחת. היא הורידה את השימלה, ואת הקוקיות שמחזיקות את שיערה החום והחלק.
היא פתחה את ברז האמבטיה, חיכתה שהמים התמלאו, ושמה סבון שיהיה קצף.
היא נכנסה, עם גופה הקטן והרזון, ושיחקה עם צעצועים אשר הביאה איתה.
"כמה בועות" אמרה וציחקקה .
היא סיימה להתקלח, כיסתה את גופה במגבת ויצאה.
"אמא, את יכולה לסרק אותי?" שאלה בחשש שתכעס
"כן, ברור" ענתה אמה וחייכה
היא הלכה לחדרה וחיכתה לאמה, היא הלכה לארון, ולבשה את הפיג'מה שאביה קנה לה, ליום הולדתה החמישי.
השימלה הייתה ארוכה והבליטה את גופה הקטן, היה מצוייר שם פיה בעלת כנפיים כחולות, המביטה אל השמיים.
לאחר כמה דקות, אמה הגיעה וסירקה את שיערה.
"אמא, למה אסור ללכת ליער?" שאלה בפחד,היא כבר ידעה את התשובה, אבל אף פעם לא הבינה אותה.
"זואי… חשבתי שכבר דיברנו על זה, היער הוא מקום מסוכן, תבטיחי לי שלא תלכי לשם יותר" אמרה לפתע ברוגע
"טוב אמא" היא אמרה והשפילה מבט
"זהו" לחשה אמה
היא אספה את שיערה בקוקו, כיבתה את האור, והלכה לישון.
זואי חלמה חלום, בחלום היא ראתה, את היער מול ביתה, אבל היה שם משהו אחר, משהו יוצא דופן. היא ראתה אור נוצץ מן היער, היא לא יכלה להתאפק ורצה אל היער, נחושה לדעת מאיפה האור, היא ילדה קטנה, אך מאוד סקרנית!
היא רצה כל כך מהר, שלא שמה לב לאין פניה מועדות, ללא כוונה נפלה לתוך בור, והאור נעלם.
זואי קמה בבהלה, כשזיעה מקיפה את גופה, היא קמה מהמיטה ובדקה ששימלתה אינה מלוכלכת.
היא נשמה לרווחה. היא ניסתה שוב לישון, אך ללא הצלחה, היא יצאה מחדרה, והלכה לחדר של הוריה, היא פתחה את הדלת בשקט ונכנסה.
"אמא, אפשר לישון איתך?" לחשה והתקרבה אליה יותר.
אמה לא שמעה אותה, היא חשבה שזה יהיה בסדר לישון איתה, מאחר ואביה עדיין לא בא, היא הלכה לצד השני של המיטה, התכסתה בשמיכה, היא הסתכלה רגע הצידה, אל החלון, שמשקיף אל היער, היא ראתה שמה את האור, אותו האור שראתה בחלומה.
היא החלה לפחד, 'זה רק חלום' חשבה לעצמה, אבל היא ידעה שזה לא חלום, היא רצתה להאמין שזה כן, אבל בליבה היא ידעה שלא. היא עצמה את העניים חזק, והשמיכה מעליה, היא פקחה את עניה, הסתובבה שוב, והאור עדיין היה שם, היא נכנסה לחרדה.
"נלך נחקור מה זה" אמרה לעצמה, על מנת להירגע.
היא ירדה מהמדרגות כשהשיער שלה מקפץ, וגופה רועד.
היא נעלה את נעליה, פתחה את דלת ביתה, ויצאה החוצה אל היער.
היא אף פעם לא יצאה אל היער בלילה. היא אהבה מאוד את היער, היא הרגישה שיש בו משהו אחר, שונה.
היא נכנסה אל היער, אל כיוון האור, ככל שהתקרבה יותר, כך התרחק יותר, היא החלה לרוץ יותר מהר, היא הייתה נורא מסוקרנת לדעת מאיפה האור. היא המשיכה לרוץ, לפתע נתקלה בענף, היא נפלה על פניה, היא סובבה את ראשה לאחור, היא הופתעה לראות כמה התרחקה מביתה, היא החלה לחשוש ולפחד, כל מה שהיא ראתה מאחורה, היה ענפים שנראים כמו ציפורניים של חתול, ואורות מבצבצים מכל מיני מקומות. היא החלה לרעוד, היא קיפלה את ברכיה ושמה את ראשה ביניהם, ובכתה.
השמש זרחה והילדה המשיכה לבכות.
"את בת אדם נכון? אם יגע בי בן אדם, אני אעלם" אמר קול לא מזוהה
היא הרימה את ראשה והסתכלה עליו, הוא היה נער, שיערו חום, וגופו לבן כשלג, את פניו לא ראו, הייתה לו מסכה על פניו.
"מה את עושה כאן ביער?" הוסיף
"אני נאבדתי" אמרה בקול חנוק, עניה הכחולות הביטו בו.
"קומי, אני אחזיר אותך הביתה" אמר לה מבעד למסכה
היא קמה על רגליה, ניקתה את שמלתה, ובאה אחריו. הם ירדו בירידה תלולה, היא באה להחזיק את ידו, אך הוא זז הצידה.
"אני יכולה להחזיק את היד שלך? אני נופלת.." אמרה והביטה אליו
"אמרתי לך, אם בן אדם יגע בי אני אעלם" אמר שוב
"בוא ננסה" צחקקה וחייכה
לאחר שהם סיימו לרדת בירידה, היא רצה אחריו ביער, על מנת לתפוס אותו. היא צחקה קפצה, בשבילה זה היה משחק, לעומת זאת בשבילו זה עניין של למות או לחיות, היא לא הפסיקה לרוץ אחריו, עד שלבסוף תפס ענף והביא לה מכה קטנה בראש.
"תפסיקי! אני רציני!" אמר בכעס
היא בכתה הלא היא רק ילדה. הוא היה קצת מבולבל, הוא לא רואה כל יום בני אנוש, הוא לא הכיר את העולם שלהם, רק שמע סיפורים. זואי פחדה מהילד, לאורך כל הדרך היא שתקה, ובהתה באדמה.
הם המשיכו ללכת עד שהגיעו לאגם, ומסביבו מלא פרחים ודשא, הנוף היה מרהיב, ראו את הפרפרים עפים מעל האגם, ואת השמיים משקיפים עליו.
"ואו" זואי לחשה ןעינייה נפערו, הנער לפתע הסתכל עליה
"הנה, נעצור כאן בנתיים" אמר הנער
זואי לא ענתה, היא פשוט הסתכלה עליו ושתקה.
זואי הלכה לקטוף פרחים, היו שם כלניות, נרקיסים, אינספור סוגים, היא כל כך שמחה. היא אוהבת צבעים, זה נותן לה הרגשה חמה, היא תמיד אהבה את הרעיון של ערבוב צבעים.
לאחר שקטפה זר קטן, היא רצה אל הנער.
"היי, תראה!" צעקה לעברו
אך הוא לא ענה, היא התקרבה יותר, היא חשבה שהוא ישן. היא הורידה את המסכה שעל פניו, וראתה את פניו, 'הוא נראה כמו ילד רגיל' חשבה לעצמה.
לפתע פקח עניו. היא נרתעה והחזירה את המסכה בחוזקה.
"זה כאב!" צעק
"סליחה, לא התכוונתי" אמרה זואי והשפילה מבט
הוא קם מהדשא והביט עליה, הוא לא התכוון להיות כל כך קשה איתה.
"מה זה?" לפתע שאל והצביע על הפרחים
"פרחים! תראה קטפתי בשבילך" ענתה לו וחייכה
היא הושיטה לו את הפרחים, הוא הביט עליה מופתע. הוא לא חשב שזה בשבילו.
"תודה" אמר לה היה אפשר לראות מבעד למסכה, חיוך קטן מבצבץ.
הם המשיכו בדרכם, לכיוון ביתה, הדרך הייתה תלולה, מכיוון ולא יכלו להחזיק ידיים, הוא לקח מקל והיא החזיקה בו בצד אחד, היא בצד השני.
"איך קוראים לך?" לפתע שאלה
"מייק" ענה לה
\"שם יפה\" אמרה לו וחייכה
הוא הביט בה מבולבל, לפני רגע היא שתקה ופחדה ממנו, ועכשיו היא מחבבת אותו.
"איך קוראים לך?" שאל והסיט את מבטו אליה
"זואי" ענתה לו
הם הגיעו לביתה, בקתה קטנה העשויה מעץ.
"הבית שלי! תודה מייק!" צעקה משמחה, היא באה לחבק אותו, אך הוא זז הצידה.
"שכחתי" מלמלה
"זה בסדר" אמר בקול מודאג
"אני רוצה לראות אותך גם מחר! כאן בבוקר בסדר? נשחק ביחד" אמרה בקול ילדותי
"בסדר" אמר בזלזול וגילגל עיניו
היא רצה אל ביתה, הוא הסתכל עליה מרחוק, לפתע הסתובבה ונופפה לו לשלום.
"תודה!" צעקה לו
הוא נופף לה גם, לאחר שראה שנכנסה הביתה, הסתובב והלך ליער.
זואי נכנסה לביתה בהתרגשות.
"אמא הכרתי חבר!!" צעקה בחיוך
זואי נכנסה וראתה את אביה ואמה מתווכחים.
"זואי כנסי לחדר" אמרה אמה ללא התייחסות לזואי
היא הלכה לחדר עצובה, הוא היה החבר הראשון שלה, הראשון שהכירה, ואחרון שתכיר כנראה.
אמה ואביה נכנסו לחדרה עם פנים עצובות.
"זואי אנחנו עוברים" לפתע אמר אביה
"מה?!" צעקה היא לא רצתה לעזוב, במיוחד אחרי שהכירה משהוא חדש.
"אנחנו עוד יומיים עוזבים" אמרה אמה שוב
לא היה להם עוד מה להגיד, וכך גם לזואי. היא התנהגה רגיל, כאילו זה לא מפריע לה. אבל זה כן, היא לא רצתה להראות את זה, במיוחד להוריה. לאחר שיצאו מחדרה, היא לקחה את הכרית ובכתה.
"אני לא רוצה לעזוב" מלמלה שוב ושוב.
השמש החלה לשקוע והלילה הגיע, היא לא ישנה כל הלילה, היא הייתה עצובה אבל גם שמחה, היא ידעה שמחר היא תראה שוב את מייק, והם ישחקו ביחד.
השחר עלה, זואי לא יכלה להתאפק ויצאה החוצה, היא יצאה לשחק עם מייק בפעם האחרונה.
היא רצה בשדה על היער, היא חיכתה לו במקום עד שהוא בא.
"היי" שמעה קול מוכר
היא סובבה את ראשה וראתה את מייק.
"מייק!!" צעקה משמחה, לרגע היא חשבה שהוא לא יבוא בסוף.
"אז לאן את רוצה ללכת ?" שאל
"לאגם" ענתה וחייכה
הם הלכו יחד לעבר האגם, היא שמה את רגליה בנהר, והביטה בדגים,אומנם היא לא עשתה כלום, אבל היה לה כיף.
"מייק.. למה יש לך מסכה?" שאלה מפוחדת
"אני לא בן אנוש, אני רוח. יש עליי קללה, שעליה את כבר יודעת, אם יגע בי אן אנוש אני אעלם, המסכה מפחידה אנשים. " אמר בקול עצוב
"אותי זה לא מפחיד" אמרה וחייכה אליו
לפתע הוא קם, הלך אל המים הכניס את ידו למים ושלף דג.
"רוצה להכין מדורה?" שאלה בקול שמח
"כן!" אמרה בשמחה
היא הלכה אל העצים, ולקחה מספר ענפים, לאחר מכן חיפשה שתי אבנים, על מנת להדליק.
"הנה" אמרה והצביע אל המודה
"הבאתי גם אבנים" הוסיפה וחייכה
לפתע הוריד את מסכתו, והסתכל עליה עם עינייו הגדולות והחומות .
"כן הוצאתי גם עוד דגים" אמר מייק וחייך, פעם ראשנה שזואי ראתה אותו מחייך.
הם התיישבו מול המדורה, מייק הדליק ובישל את הדגים. זואי סובבה את ראשה לאחור, וראתה מן דבר מוזר על העץ. היא קמה והלכה אל העץ.
"תראה מייק! עפיפון !" אמרה והצביעה
היא טיפסה על העץ לקחה את העפיפון וירדה, היה לה פחד גבהים, היא ירד שתי ענפים, בשלישי היא החלה לפחד, היא שמה את רגלה עליו, לפתע הוא נשבר. מייק קם במהרה להחזיקה.
"לא!" היא צעקה
הוא הזיז את ידיו לאחור ונתן לה ליפול.
"תבטיח לי! שלא משנה מה יקרה, אתה לא תגיע בי" אמרה ודמעות זלגו מעינייה
מייק רצה לחבק אותה כל כך חזק, אבל הוא לא יכל .
"אני מבטיח" אמר
היא הרימה את פניה וחייכה, כל פעם שהיא חייכה, הוא הופתע מחדש, לרגע היא הפסיקה לבכות .
היא לקחה את העפיפון, והעיפה אותו לשמיים, היא נתנה למייק להחזיק את החוט, והם העיפו אותו לשמיים.
"הדגים!!" צעקה לפתע
הוא רץ אל המדורה, יחד עם העפיפון.
"קחי" אמר לה והושיט לה מקל שעליו דג
היא לקחה אותו ואכלה, זה היה לה טעים היא הופתעה שזה כל כך טעים. היא הביטה בשמיים, היא ראתה שהשמש החלה לשקע, היא נהייתה עצובה.
"מייק, אנחנו לא נוכל יותר לשחק ביחד" אמרה והשפילה מבט
"למה?" שאלה בעצב
"אני עוברת" אמרה והסתכלה עליו
"קחי" אמר והושיט לה את מסכתו
"המסכה שלך.." מלמלה
"כשתבואי תביאי לי אותה, ואני יודע שתביאי" אמר בעצב וחייך
"אני צריכה ללכת" אמרה והביטה אל השמיים
הם כיבו את המדורה, והלכו לכיוון ביתה, שררה סביבם שתיקה ארוכה. זואי הגיע הביתה עצובה, היא לא רצתה לעבור.
"מה קרה זואי" שאלה אמה
"כלום" ענתה לה
היא נכנסה לחדרה ושמה את המסכה בארון והלכה לישון.
למחרת בבוקר היא עזבה, ולא ראתה אותו יותר. אבל המסכה הייתה איתה כל הזמן, היא ידעה שיבוא יום והיא תראה אותו.
לאחר עשר שנים, כשזואי הייתה בת שש עשרה, היא בקשה מהוריה כמתנה ליום הולדת, ללכת ליער. הוריה לא יכלו לסרב לבקשתה והם נסעו.
זואי הייתה כל כך מאושרת, היא תהתה לעצמה אם מייק עדיין זוכר אותה. הם עצרו ליד היער, היא לא חיכתה רגע, ורצה אל היער.
"זואי לאן את הולכת ?!" שאלה אמה מפוחדת
"ליער אני אחזור" אמרה בחיוך גדול
היא רצה אל המקום בו ראתה את מייק בפעם האחרונה, מול ביתה הישן, היא רצה כל כך מהר מהתרגשות, שלא שמה לב שהיא שחכה את המסכה באוטו. לפתע היא ראתה אותו עוד שמה, כשהשמש מאירה את פניו.
"מייק!!" צעקה
הוא סובב את פניו אליה, הוא היה נראה ממש מופתע, הוא חייך, הוא התגעגע אליה כל כך .
"זואי זאת את ?!" שאל
"כן מייק זאת אני" אמרה באושר
"גדלת.. בת כמה את עכשיו?" שאל
הוא הופתע לראות כמה יפה היא נהייתה, שיערה הקצר נהפך לארוך עד מותניה, והיא נהייתה גבוהה, אבל לא מספיק בשביל לעקוף אותו.
"שש עשרה" ענתה לו והתקרבה
"התגעגעתי אליך מייק" אמרה והסמיקה
"גם אני.." לחש
הם הלכו יחד לאגם, למקום האחרון בו נתראו.
"אוי מייק! שחכתי את המסכה!!" אמרה בלחץ
"זה בסדר, העיקר שאת איתי עכשיו" אמר לה והביט בה
ליבה פעם בחוזקה, וכך גם שלו.
"אני שמחה שאתה פה איתי" אמרה והשפילה מבט
"זואי, תסתכלי לי בעניים" אמר לפתע
היא הרימה את מבטה אליו, הם הסתכלו זה על זה שניות ספורות, אך זה היה נראה בעניהם כמו נצח. הוא קירב את פניו אליה, שפתיהם היו ממרחק מילמטר מנשיקה. לפתע זואי זזה אחורה.
"יש לי חבר" לפתע אמרה
"אני מצטער" ענה
"אתה זוכר את ההבטחה שלנו?" שאלה והסיטה את מבטה לצד
"כן, אבל אני לא יכל. התגעגעתי אלייך אני אוהב אותך זואי" אמר לה
הוא בא להחזיק את ידה, והיא זזה לאחור.
"אתה תעלם!"צעקה
"אני יודע" אמר והתקרב יותר
"לא! תתרחק! בבקשה" אמרה ודמעות פרצו
"זואי.." אמר והביט בה
"אני רוצה לגעת בך, אני רוצה להרגיש אותך, אני אוהב אותך!" אמר והתקרב יותר ויותר
"אני גם אוהבת אותך" לחשה
"אבל אני לא רוצה שתעלם" אמרה בקול חנוק
"אני לא, אני בלב שלך תמיד" אמר
"מייק עד שראיתי אותך, אני לא רוצה שוב לאבד אותך!" צעקה
הוא התקרב אלייה הרים את ראשה וחיבק אותה, הוא הרגיש את גופה, את האהבה שלה אליו, את פעימות ליבה.
"מייק!" אמרה והחזיקה בחולצתו בחוזקה
"אני אוהב אותך" לחש בפעם האחרונה
היא חיבקה אותו כלכך חזק, שכל מה שנשאר ממנו היה בגדיו.
"אני גם אוהבת אותך מייק!" צעקה והביטה אל השמיים.