פעימות של כאב – חלק חמישי

בחדרו – בו נמצאתי כעת – קרא הילד הקטן בחוברת קומיקס מתחת לשמיכה, נעזר בפנס על אף שלא הורשה לעשות כן.
הכאב היה מוכר כשפעם בחזי ונחבט כנגד צלעותיי ללא הרף. כמו היה אסיר המבקש להימלט מהמציאות הנוראה, זו שידע שנקלע אליה בפעם השנייה בחייו המייסרים.
קרסתי על ברכיי שעה שהילד קם ויצא ממיטתו. פניו מסיכה של בהלה וחשש נוכח קול החבטה העמומה שעוד הדהדה במרחק שחצץ בינינו.
הוא פתח את פיו וקרא משהו אל המסדרון. אני שמעתי את הצרחה האיומה כמה שניות מאוחר יותר בראשי על אף שהקולות שהתגבשו בזיכרונותיי, מאיזושהי סיבה, לא היו מוצקים דיים בכדי לחדור את המעטה ולהגיע אל אוזניי. לא היה בכך צורך.
הילד זינק שנית בבהלה, רעד בלתי נשלט עבר בגופו ולא הרפה. הוא ניגש בצעדים כושלים אל שידת הלילה ושלף מתוכה מחבט בייסבול. ידיו רועדות מכפי יכולתו לייצבם, רועדות מכדי שיצליחו להביא תועלת על אף שהבטיח לעצמו במעורפל שזאת יעשו…
קולות המאבק מן החדר הסמוך נכלאו בראשי ולא עזבו ואז אבא פרץ לחדר. הוא עבר דרכי היישר אל הילד ופקד עליו לברוח. הוא פתח את החלון ממנו הייתה גישה אל מדרגות החירום ודחף אותו בגסות אל הפתח.
הילד נאבק בו. דמעות מתגלגלות על לחייו. אך אבא לא מקשיב, הוא מרים אותו ומשליך אותו החוצה כשעל פניו הבעה מעורבת של יגון, נוקשות ודאגה בלי גבול.
"אני אוהב אותך." אומרת הדמות מזיכרונותיי, מוכת אימה.
"אני אוהב אותך יותר." משיב לי אבא ודמעה חומקת מעיניו. אני זוכר את הזעזוע שהציף אותי באותם רגעים והם אלו שחוזרים לשטוף אותי כעת; מעולם קודם לא ראיתי את אבא בוכה…
"לך!" הוא מפציר בנימה שנעה בין פקודה לתחנונים "תברח, מהר! ובן…" אני מישיר אליו מבט כאוב ועיניו חודרות מבעד לכל בדיל של היגיון "אל תביט לאחור"…

שוב חשכה.
היא צורבת אך הפעם היא אינה מרעימה עלי בדממתה האינסופית, כיוון שכעת יבבותיי החנוקות ובכיי הרועד גוברים עליה והיא משתתקת במידה מסוימת של רכישת כבוד לאבדני.
"ישנה סיבה," לחש קול מבעד לרעש שהקמתי. הרמתי את ראשי, אמברי עמדה במרחק רב משמאלי.
"אז זה נכון, היא מתה…" אמרתי בספק קביעה ספק שאלה.
"אמברי." האישה – מי שלא תהיה – הנהנה. "זה לא היה חלום."