פעימות של כאב – חלק שני

אני מחפש את המבט האוהב בעיניה ושום דבר לא זז. כל היקום התרוקן מחיים וזה רק אני והיא והמבט האוהב בעיניים הצבעוניות.
היא לא מדברת ואני עושה כמוה. אני מפחד שאם אדבר שוב, היא תיעלם אך פוחד שאם לא אדבר היא לא תישאר…
"בבקשה. אל תעזבי אותי שוב." המילים כל כך כואבות. כל כך מוגבלות. לו יכולתי להביע את הצער, הכאב והאהבה הצורבת במילים היה העולם נשבר תחת מגען ושוב היה זה באשמתי, שוב הייתי אשם ושוב – הייתי נותר לבדי.
דמעות פורצות בחוזקה מעיניי ואני חושב שאני עומד לצרוח, אך כל שבוקע מגרוני הוא קול חנוק שנע בין יבבה להשתנקות. אני מהדק את אחיזתי בשער הקצר שגזרתי למענה ומושך בכל הכוח, מנסה בכל יכולתי לא להניח לשפיות שעל קצה הצוק לחמוק מבין אצבעותיי. וזה כואב.
"אתה לא לבד"
פעמונים. קול פעמונים ממלא את אוזניי. הקול מוכר עד אבדן, הקול הוא מדקרות סכינים שפעם היו עקצוצים נעימים. הוא הרגשה של מוות לעומת ההתעלות שהיה בעבר.
אני מתחנן שיתפוגג. אני בוכה שיחזור והיא כורעת למולי…
אני פוחד להרים שוב את מבטי. פוחד למצוא חשכה, ריקנות ואותי. אך ההחלטה היא לא שלי, אלא של יד מוכרת וקפואה כקרח, יד שמגעה העדין על סנטרי שורף את פניי ומעלה אותם מעלה אט אט עד כי עיניי פוגשות בעיניה. היא כאן…
היגון והאבל חונקים את גרוני ואני לא מסוגל לדבר, אני רק יושב שם ובוכה ומושך בשערי עד שהיד מוצאת את דרכה אל ידיי ומתירה אותם מסבך הקשרים ושפתיה מוצאות את דרכן אל שפתיי.
טעם של מליחות מורגש על שפתיי. היא בוכה.
גם היא בוכה.
אני מנתק את הקשר בינינו בהפתעה. אני מוצא את ידי אוחזת בחוזקה את זרועה מעל למרפק, אני לא מרפה. אני מביט אל תוך עיניה המלאות דמעות ושואל ללא מילים 'למה?'…
דמעה ניתקת מעינה ושפתייה רוטטות "אתה לא לבד. בבקשה…"
היא מחבקת אותי אליה. הזמן חוזר לאחור ברגע של בהירות שמהול בכאב שהוא של שנינו כעת.
אני מתעורר במיטתי, חבוק בזרועותיה.

היום חלף בעצלתיים. הישיבה הממושכת על הכיסא אל מול מסך המחשב הטישה אותי יותר משהיה ניתן לצפות בעבודה מעין זו.
"היי קיירו!" הסתובבתי בכסאי לאחור באיטיות. אנחה חמקה מבין שפתיי כששמעתי מי זה בקולו הדקיק.
"כן טום, מה אני יכול לעשות עבורך היום?"
טום, בחור רזה וגבוה, לבוש בחליפה חומה שלא החמיאה כהוא זה לעיניו העגלגלות, התקדם אל שולחני וחיוך מתוח על שפתיו.
העורך ביקש ממני למסור לך שאין כל טעם שתמשיך עם הכתבה הזו על האירוע בשדה התעופה. כתבתו של אלן אושרה זה כבר והיא תהיה זו שתפורסם." הרעש בקומה היה על סף הבלתי נסבל אך את הדברים שאמר שמעתי היטב:
"מה?!" עיניי איימו לצאת מחוריהן "הוא לא יכול לעשות את זה! עבדתי על הכתבה הזו חודשים, מה פתאום שהוא נתן אותה לאלן?"
טום משך בכתפיו, החיוך שנמתח עוד יותר על פניו הפך ערמומי – מרושע כמעט. לפתע השתתקה הקומה כולה באחת. גופו נמתח והתעוות והקול שבקע כעת מגרונו הפך עמוק ולחששני כשעיניו הזוהרות הישירו אלי מבט עז: "אתה לא יכול לשנות את זה. אני מצפה לבואך. קיירו…"
ואז חזר טום לקומתו הנמוכה ולצורתו הטבעית והקומה חזרה לשקוק חיים. הרגע הנורא חלף כלא היה ממש כפי שהופיע ועיניי חרגו מחוריהן.
"קיירו, אתה בסדר? אתה נראה חיוור – " נרתעתי כשרכן לעברי.
"מה זה היה?" שאלתי בתדהמה "אתה…אתה…?"