פעימות של כאב – חלק שלישי

הדאגה שעל פניו של טום הייתה אמיתית ככל שיכולתי לראות אך היא העבירה בי צמרמורת. פניו היו חיוורות שכאמר "אתה לא נראה טוב". הוא לקח צעד מבוהל לאחור "כדאי שתלך הביתה, מספיק עבודה להיום. אני כבר יחפה עלייך עם ריק…" ובכך הסתובב לאחור ומיהר להתרחק.

*

הגעתי הביתה והנחתי את תיק המסמכים על השולחן. אמברי היתה במטבח, יכולתי לשמוע את רחש הסירים ואת זמזומה השקט והעליז.
הבוקר כשקמתי הייתי צריך להכריח את עצמי לצאת מהבית כי לא יכולתי להביא עצמי להתיק את מבטי מפניה, פני מלאך – כה שלוות בשנתה וברכתי על שהחוויה האיומה התגלתה כחלום בלהות, על אף ששאריותיו עוד גרמו ללבי לפעום ברעד.
"קיירו, זה אתה?"
חייכתי וניגשתי אל המטבח, ממנו עלו זה כבר ניחוחותיהם המגרים של המאכלים האהובים עלי. חיבקתי אותה וחיוך ננסח על פניה כשאמרה "חשבתי ששמעתי את הלמות צעדייך הרגזניים." רעמת שיערה הנפוח מילא את שדה הראייה שלי בצבעו האדמוני.
צחקתי "יום ארוך, זה הכל."
"ארוך?" שאלה בפליאה וסובבה את ראשה לאחור כדי להביט בי "חזרת היום מוקדם מהרגיל…"
"כן, גם לזה יש הסבר" נשקתי לה,שלפתי כיסא בסמוך לשולחן האוכל והתיישבתי עליו בכבדות באומרי "אבל אני לא בטוח שאני יכול להביע אותו במילים…"
אמברי קימטה את מצחה אך משכה בכתפיה ולא הפצירה, היא תמיד ידעה מתי יש להניח לי לנפשי. היא העמיסה על צלחת מרובעת פירה, נתח בשר משובח ואפונים והגישה אותה לפניי כשהיא פונה חזרה לעמוד בגבה אליי על יד השיש – משפשפת את עורפה מבלי משים.
"הכל בסדר?" שאלתי, מקמט את מצחי בדאגה.
היא סובבה את ראשה, הנהנה ומיהרה להביט חזרה בקיר שלמולה, אך אני הספקתי לראות את עיניה רצוצות ומבוהלות ונמלאתי חשש. לא קמתי ממקומי. הוספתי להביט בה. משהו בתוכי הזהיר אותי ופקד עלי להידרך לקראת הבאות – משהו שידעתי שהיה קשור באופן בלתי מפורש הן לחלומי והן למקרה המוזר בעבודה…
כשהעבירה שוב את ידה על עורפה, מסיטה בכך את שיערה הצידה, הבחנתי לפתע בציור קטן שהוטבע בצווארה. רגע אחר כך היא הסתובבה וחיוך שליו הופיע על פניה כאילו היה שם מאז ותמיד. כל זכר לעיניה הרצוצות נמחק כלא היה והייתי מוכן להישבע שהציור מעולם לא היה שם במהלך חמשת השנים בהן הכרתי אותה…
"למה אתה לא אוכל? משהו לא בסדר?" שאלה בעיניים פעורות בציפיה.
"אה… לא, הכל בסדר" השבתי באטיות, מצפה בכל רגע להפיכתה ליצור מזוויע כשם שקרה לטום, אך דבר לא אירע.
מאוחר יותר נכנסתי למקלחת על מנת לשטוף מעלי את הפחדים הלא רציונליים האלו ואת הדימיון המטורף שניעור משנתו במפתיע ביום אחד בהיר על אף שמעולם לא לקח חלק, אף לא הזעיר ביותר, בחיי.
כשיצאתי הבית היה שקט. שקט מידי…
בדרך כלל הייתה אמברי צופה בטלוויזיה ברעש לא יאומן שאף פעם לא הבנתי איך לא החריש אותה זה כבר, אך היום לא נשמע אף שחקן צועק בסלון הגדול, אף מנגינת רקע מהדהדת ואף קול צחוק שאפיין את השעות האלו כשהייתה אמברי משועשעת מחילופי דברים כאלו או אחרים.
חשדנות עטפה אותי באחת יחד עם הרעד שנבע ממשב רוח חולף. העפתי מבט תמה בחלון, אני ואמברי אף פעם לא השארנו אותו פתוח.
חשבנו שעדיף להפעיל את המזגן ולישון עם שמיכות צמר מאשר להיעקץ בידי היטושים משך הלילה, לפחות עד שאדאג להתקין רשתות, כפי שנהגה אמברי לומר.
ניגשתי כעת בחשש אל החלון והסטתי את הוילונות לצדדים. ניסיתי לסגור אותו אך הוא היה תקוע. בדקתי את המסגרת כדי להבין מה גרם לה למנוע מהזכוכית להיסגר אך היא הייתה תקינה, לכן נרכנתי מבעד לחלון כיוון שלבטח הייתה הבעיה טמונה במשהו שנלכד בין המסילות, כשעשיתי זאת הרגשתי לפתע זוג ידיים נצמדות בפראות לגבי ודוחפות…
לפני שהתרסקתי על המדרכה הנוקשה סובבתי את ראשי אל החלון שבקומה הרביעית וראיתי אותה: עומדת שם, עוקבת אחריי במבטה ומחייכת בנבזות…

ישנו רגע לפני ההתרסקות; רגע בו הלב מתהדק. הנשימה נעצרת. העיניים מתמקדות שנייה לפני שהמיקוד נלקח מהן. ואז – כשזה קורה…
כל העולם מתהפך…