פסק הדין

"אני לא הולכת להתחנן. אני לא מהאנשים האלה, אבל אני כן הייתי רוצה להגיד שאנחנו חזקות יותר מיזה, שאנחנו יכולות להתגבר על זה, או שאנחנו יכולות להילחם על זה. אבל יש לי הרגשה שנתת את פסק הדין כבר, אני צודקת מאי?"
אני שומעת את ההשתנקות שלה. אני שומעת אותה מתחילה לבכות.
היו פשוט כמה רגעים של שקט. כמה רגעים של שתיקה קטנה עם רעשים של כאב מסביב.
באותם הרגעים של השתיקה הצורמת נזכרתי באותם השבועות שלנו ביחד.
בפגישה הראשונה שלנו, בנשיקה הראשונה שלנו, בסקס הראשון שלנו וגם בפגישה האחרונה שלנו.

יומיים לפני אנחנו שוכבות במיטה ומדברות על כל דבר שעולה לנו בראש ופתאום היא מפתיעה אותי ואומרת:"אני לא רק נרגשת מלהיפגש איתך פה, כאן ועכשיו. אני מתרגשת מעצם המחשבה להיפגש איתך מחר או מחרתיים או אפילו עוד שעה או דקה.
את מרגשת אותי." אני מחייכת אליה, מנשקת אותה ומסתכלת על הפנים היפות שלה, על העיניים החומות הטובות והמצולקות שלה.
כאן התחילו הרגשות.
וזה היה הדדי.

אותן השניות של השתיקה הצורמת נפסקו מקול הבכי שלה כשהיא אומרת "כן, נתתי את פסק הדין."
השתיקה השנייה הייתה יותר כואבת יותר צורמת ויותר קשה.
הכל כאב, ידעתי שלא נדבר או נתראה יותר אחרי השיחה הזאת. היא נתנה את פסק הדין ואין לי אפילו את האפשרות לערער.