פסיכה וקופידון-פרק 6

"אשלח אותה להביא מעט מתמצית היופי.."חשבה לעצמה וונוס,מביטה בבנה החולה.
מנגבת את אגלי הזיעה ממצחו הקודח עם מגבת.
"אימא,"אמר בקול חלוש.
"הזהרתי אותך מפנייה.ואתה? מה עשית? המרית את פי..הלכת והתאהבת בה!"קראה אימו,"ועכשיו אתה משלם מחיר כבד.החיים שלך בסכנה."היא אמרה לו פורצת בבכי.
כשלאחר מיכן,פנתה לפסיכה ונתנה לה משימה קשה.בעוד קופידון,עומד ומקשיב דרך החלון בחדרו.
"עלייך ללכת ולהביא לי מתמצית היופי,בכדי שאוכל לטפל בפיצעו של בני.."אמרה לה ונוס.
"לא,"אמר קופידון בקול חרישי,"אל תסכימי.."
"האם אז אוכל לראותו?"שאלה פסיכה המאוהבת.
"כן."ענתה לה ונוס,כועסת עליה.
"אעשה זאת.."ענתה פסיכה.
"גשי אל השאול עם הקופסא הזו,מישם תביאי לי את תמצית היופי מאחותי."אמרה ונוס,נותנת לה קופסא יפה מעוטרת יהלומים וזהב.
"לא!!"קרא קופידון,אך זעקתו לא נשמעה.הוא ידע,כי היא עלולה למות שם.הוא ידע כי הוא עלול לא לראות אותה יותר.אם היא תמות,לבטח ימות גם הוא,מצער.
פסיכה יצאה לשם מיידית,והוא יצא אחריה.מבלי שאיש ירגיש,דרך החלון.סובל,ממכאובים ובעיות נשימה.בכוחותיו האחרונים.
שם עברה מכשולים רבים.
היא כמעט טבעה בנהר כשנסעה בסירת המשוטים.
הכלב בעל 3 הראשים כמעט טרף אותה.
"מה בקשתך?"שאלה אחותה של ונוס.
"אני זקוקה לתמצית היופי עבור אחותך ונוס."אמרה פסיכה,כשזו לוקחת מידה את הקופסה.
לאחר שמולאה הקופסה היא הוחזרה לפסיכה.היא יצאה מין השאול,ניצבת על חוף ים יפייפה.
מפתה מעט לפתוח את הקופסה ולראות מה יש בה.
היא פתחה את הקופסה.אך כשפתחה אותה היא לא ראתה שם דבר.לא שמץ של יופי כי אם תרדמת מוות נפלה עליה.
קופידון הגיע לשם.
"פסיכה?"רכן אליה,נוגע בפניה.היא הייתה קרה כקרח.
"לא!"קרא,מביט בה בכאב,כשליבו מתחיל להלום בפראות,מפחד,שמא איבד אותה.
"מה עשיתי?" חשב לעצמו,מלטף את פניה,סובל מכאב עז .
הוא סגר את הקופסה ונשק על שפתיה,מנסה להעיר אותה בנשיקה.
הוא לא הצליח להעיר אותה.
"הו,מה עשיתי?!!אהובה שלי.."קרא,כשדמעות מציפות את עיניו.כשהוא עוטף אותה בזרועותיו,ובוכה עליה,אחוז רגשות אשם שחילחלו בו והגבירו את מחלתו.ואחת מדמעותיו נגעה בעורה.משהו החל להתרחש שם.שניהם הוארו לפתע באור חזק.
כשהצבע הורוד חוזר לפניה.
"קופידון.."אמרה,מביטה בזוג עיניו הכחולות.
"אני כאן."אמר מלטף את פניה ברוך.
"למה?"שאלה.."פגעתי בך..מדוע אתה כאן?"
קופידון הביט בה כשדמעות מציפות את עיניו.הוא לא יכול היה לדבר.
הוא נאנק מכאב בפנים.אך,הוא לא הראה לה את זה.
כששניהם קמים על רגליהם מביטים זה בזו.
בו ברגע הוא חש משהו.משהו רע עומד לקרות.
כשדמעות זולגות מעיניה של אהובתו.כשבאותו רגע נישק אותה.הם החלו מתנשקים,בלהט.
לפתע,איבד קופידון את שיווי משקלו.לבו אותת לו,כי לא נותר זמן.
הוא לא הצליח לנשום.
"אני מצטער.."אמר באפיסת כוחות,נופל,כשהיא תופסת אותו בזרועותיו.אך,לפתע מעד אל הריצפה כשדם פורץ מחזהו.בקול חנוק הוא דיבר אלייה.."אסור היה לי לעזוב אותך כך."
"מה קורה לך?"שאלה,רוכנת אליו.
"אני גוסס,פסיכה.."אמר בפניה..כשזו מביטה בו.שכן,היא לו הבינה כי הוא גוסס משברון לב.
"למה?"שאלה,כשהדמעות מוסיפות לזלוג מעיניה והוא שוכב בזרועותיה.
" הייתי לך כשומר בימים ומאהב,בלילות.הבטתי בך מתוך החשכה כשליבי הולם בי בחוזקה וברגע שהמרית את פי הייתי אחוז כעס.כעס שהפך לכאב.והכאב הזה פער פצע שותת דם בלב שלי.כמעט,איבדתי אותך."אמר לה.."כולי אחוז כאב."
"כאב?"שאלה בתמיהה.
"…אני אוהב אותך."אמר לה בזוג עיניים בורקות מאהבה, כשהיא מניחה ידה על הפצע שותת הדם בחזה שלו.כשליבו חדל מפעימותיו.הוא מת בזרועותיה,כשליבו שבור.הוא מת מכאב לב.