פסיכה וקופידון-פרק 16

פסיכה ישבה במיטתה,בוכיה כשאר הלילות כשאהובה אינו לצידה.
"מדוע את בוכה,יפייפיה?"נשמע לפתע קול.
פסיכה הסתובבה כשהיא מבחינה בנשר.
נשר שדיבר אליה.היא הייתה בטוחה בוודאות כי ייתכן שהיא חולמת.
"אתה מדבר?"היא שאלה מבין דמעותיה.
"אינך חולמת נערתי.."אמר בפניה הנשר.
"מי אתה?"שאלה אותו..
"זאוס.."ניגלה לפתע לפניה בצורתו האנושית.
"הו,אדוני.."השתחוותה בפני האל זאוס.
"ילדתי.."פנה אליה,"יודע אני כי איבדת את אהוב ליבך."
"אעשה הכל כדי להשיבו לחיים.אמור לי מה לעשות ואעשה כל דבר.כל דבר בכדי לגרום ללב האדיר,המתוק הזה לפעום שוב."אמרה,כשהוא מוחה את דמעותיה.
זאוס גירד בראשו,היסס לרגע.
"ישנה דרך,"אמר בהיסוס קל.
"אמור לי.."פקדה עליו.
"הביאי לו מיים ממעיין הנצח.כשהמיים יחלחלו אל תוך פיו הוא ישוב לחיים."אמר לה במבט מעט עצוב.
"יש לכך מחיר כבד.."הבינה הנערה,מניסיונה המר.
"כן,ילדתי.."אמר זאוס,"את כבת תמותה עלולה לאבד את חייך שלך במסע הזה."
"לא איכפת לי!"אמרה כשהדמעות מוסיפות לזלוג מעיניה.
כשהיא נחושה להשיב לבעלה את נשמת אפו.את חייו,שניטלו ממנו.
שכן לפעמים זה המחיר שמשלם מי שמאוהב למען מושא אהבתו.
וקופידון,שילם בחייו על העובדה שאהב אותה בכל ליבו.
בעוד ונוס אימו עדיין מתאבלת עליו בחדרה.כשצער מר,מקנן בנשמתה האפלה.
כשמת,כבה כל האור בעיניה.בחייה.
אך בעיקר,הצטערה על הכאב והסבל שגרמה לו.
על שברון הלב שהביאה עליו.היא לא כעסה יותר על פסיכה,כי אם על עצמה.