פסיכה וקופידון-פרק 15

לילה.
פסיכה הוסיפה לשבת ליד מיטתו של קופידון,אהובה המת,כשלפתע חשה ברוח נעימה מנשבת ונוגעת בה,לוחשת את שמה ונושקת לה בעדינות.
"פסיכה,"נשמע קול מוכר,"אהובה שלי.."
כשהיא מביטה לפתע הצידה ורואה את דמותו של קופידון.
"קופידון?"אמרה,כשהיה נדמה לה כי היא חולמת.שכן,במיטה שוכב קופידון,קר וחסר חיים והינה היא רואה את דמותו חיה בצידו השני של החדר.או שזו היא רק הרוח שלו.הנשמה שלו.
"מדוע נבהלת?"שאל קרב אלייה.
"..לא..זה לא יכול להיות..אתה ,אתה מת!"קראה בצער.
"אני כאן."אמר בקולו היפה.
כשהיא מתקרבת אליו..
"אני אמיתי."אמר,כשהיא מנסה לחוש בפעימות ליבו.
"הלב שלך.."אמרה נסערת.
" הלב שלי אינו פועם."אמר,מביט בה בצער.."אני מת,פסיכה.."
"אימא שלך אמרה שתנסה להשיבך לחיים..בכל מחיר."אמרה לו
"אני צריך ללמד אותה לקח."אמר מביט בעיניה הדומעות של פסיכה,כשעיניו שלו דומעות.
"מה?"שאלה נסערת.
"היא אמנם אימי.אך,היחידה שיכולה להחזיר אותי לחיים היא את."אמר נוגע בשפתייה משתוקק כל כך לנשק אותה.בוכה בפניה.
"מדוע אתה בוכה?"שאלה,כשמחה את הדמעות שלו מעיניו.
"אוליי אני מת והלב שלי אינו פועם,אבל אני בהחלט מרגיש. פסיכה,אני מרגיש בעוצמות אדירות.הרגשות שלי עובדים שעות נוספות.וכרגע,אני מרגיש צער כל כך עמוק כשאני רואה כמה את עצובה וכואבת.אהובתי,כשכואב לך,כואב גם לי."ענה בפניה,מביט בה במבט מלא צער.נושם נשימה עמוקה,ומנשק אותה,נשיקה לוהטת.
כשמספר דקות לאחר מיכן הם הביטו זה בזו.
"אל תלך,"אמרה בפניו פסיכה כשדמעות זולגות מעיניה.
"אל תיבכי.."אמר מוחה את דמעותיה,מתאפק שלא לבכות בעצמו.הכאב שחש באותם רגעים היה כבד מנשוא.רגשות אשם הציפו אותו.
שכן,אם ליבו היה פועם,היה פורץ מחזהו.
"די!"קרא.."אני לא מסוגל יותר…"
"קופידון.."אמרה פסיכה,כשהם אוחזים ידיים..ומביטים זה בזו,עצובים וכאובים.
"יש גבול עד כמה כאב אפשר לבלוע ולספוג.אני חייב ללמד אותה לקח שלא תשכח בחיים."קרא קופידון,כשמבלי שחש בכך,זלגו מעיניו דמעות של כאב.

הוא עומד ללמד את אימו לקח שלא תשכח לעולם,על כל כאבי הלב שגרמה לו ולפסיכה.
ולא די בכך שאיבדה אותו.היא פצעה לו את הלב בשנאתה לפסיכה ואת זה הוא לא מתכוון לשכוח לה,לעולם.
הוא ידע כי מה שיש בינו לבין פסיכה הוא אהבה אמיתית .
אהבה,שחזקה יותר מכל כח אחר.