~פני מלאך פרק 7~ מלגה

"איך אוסטרליה?" שאלה שלומית בזמן שאכלה מהמרק שלה, "היה מדהים…התרבות שם האנשים…את רואה עולם אחר." ענתה לה גלי בחיוך ודרור הרים מעט את עיניו אל שלומית ואז אל בנה.
יפתח התיישב ליד רומי ולגם מהמרק הטעים שמידי פעם עיניו הופנו אל רומי שבקושי זזה אלא אם כן רצתה לאכול מהמרק שלה.
היא חשבה לעצמה איך זה קרה? איך זה קרה שהיא חשבה שהיא לא תראה אותו יותר ושניה אחרי שהיא נישקה את תומר הוא הגיע, בזמן הכי גרוע.
יפתח שם לב שקרה לרומי משהו אך הוא לא הבין מה, הוא הופתע שהוא ראה אותה, מאוד, לא עלה בדעתו שיכול להיות שזאת המשפחה שלה שהזמינו אותם, אבל הנה הוא כאן. המחשבה שבגללו היא מתנהגת ככה גרמה לאי נוחות שחש ברגע שנכנס לביתם לגבור עוד יותר, "יפתח" לפתע קולו של דרור קטע את מחשבותיהם של שניהם ועיניהם הורמו אליו, "איפה אתה לומד?" שאל אותו ויפתח הסיט את עיניו הכסופות אל אימו שהסתכלה עליו באי נוחות, "בבית ספר מחוץ לשכונה, לא נראה לי שאתה מכיר." ענה לו יפתח ודרור הניח את מרפקיו על השולחן ושילב את אצבעותיו, "נסה אותו." אמר לו דרור בחיוך דק מרגיש במבטה המאיים של גלי שגרמה לו כמעט לחזור על דבריו, אבל דרור לא עשה זאת מתוך חטטנות הוא פשוט רצה לדעת אם אפשר לעזור, הוא לא רצה לחשוב אפילו שעוד ילד שהוא מכיר יגדל בתוך חרא כמו אחיו והוא לא יעשה כלום.
רומי הסיטה את מבטה אל יפתח שהתקדם לשולחן מבחינה בלסתו ננעלת, "מקיף ו'." ענה בביטחון שולח את עיניו הכסופות לעיניו החומות של דרור שחייך מעט והנהן.
רומי לא הסיטה את מבטה מיפתח, מסתכלת על עצם הבריח היפה שלו ועל הוריד הבולט שעשה דרכו מזרועותיו השריריות מעט ועד כפות ידיו הגדולות.
יפתח הבחין במבטה וישר אליה את מבטו שחצי חיוך דק שחשף גומה קטנה התנוסס על פניו שגרם לכול כולה להידלק, לפתע הבחינה רומי במין הבזק אור שהגיע מכיוון החלון הגדול שממולה ומול יפתח.
"רומי, הכול בסדר?" שאלה גלי שהבחינה במבטה של רומי שננעל על חלון הזכוכית הגדול, כולם הפנו את מבטיהם אליה חוץ מיפתח שהמשיך להסתכל עליה ואז העביר את עיניו לחלון גם, "כן, הכול בסדר."

אמה הלכה ברחוב מנסה לתור בעיניה את החנות שהייתה באה אתמול.
היא קמה בבוקר עם הנגאובר נוראי מודה לאלוהים שהוריה עדיין ישנו והיא יכלה לכבס את הבגדים שהדיפו ריח של אלכוהול, ובזמן שעשתה את זה בלי הודעה מוקדמת את ראשה חצו כמו סכינים פלאשבקים מהחנות קעקועים שהאחרון שבהם היו עיניו הירוקות של שחר. המעשה שלו גרם לאמה לקום על רגליה וללכת אליו, להגיד לו תודה.
אמה מצאה את החנות וליבה האיץ במהירות, היא שמה את ידה על ידית הכסף החלודה ופתחה את הדלת שהפעמון שמעל ראשה השמיעה רעש.
דודו של שחר יואב הרים שהתיישב על הדלפק קורא את עיתון הבוקר הרים את עיניו לדלת מבחין בדמותה של אמה מתקרבת אליו, "שלום." אמר לה יואב מקפל את העיתון, "היי." ענתה אמה נושמת את ריח המעופש שהתערבב עם החומרי חיטוי מבחינה שאין עוד מישהו מלבדם בחנות, "את צריכה משהו?" שאל אותה יואב מכווץ את גבותיו, מבחין בתיק גב התלוי על כתפה, "לא, התבלבלתי בחנות כנראה." ענתה לו שמה את ידיה בכיסיי העליונית הוורדרדה שלה והסתובבה לכיוון הדלת.
"יואב אני לא מוצאת את הכפפות." אמר שחר יורד ממדרגות המתכת שהשמיעו רעש מצעדיו, אמה הסתובבה מבחינה באותו ילד, לבוש בג'ינס כחול כהה וחולצה לבנה שהתקמטה מעט. שחר הבחין באמה ונעצר מסתכל על עיניה האדמומיות והשקים הקטנים שמתחת לעיניה שבכול זאת…לא עלו על יופייה.
יואב הבחין במבטים בניהם ונעמד לוקח את ארנקו, "אני הולך לעשות כמה סידורים." אמר מסיט את מבטו אל שחר מתקדם לדלת.
אמה סובבה את ראשה מסתכלת על דודו יוצא לרחוב העמוס, "היי" אמרה אמה בחיוך שובה, "היי" אמר שחר בחצי חיוך שהמיס את גופה, "אני…נזכרתי באתמול." אמרה אמה בפשטות ושחר התקדם אל הדלפק וכך גם היא שחיוך קטן עלה על פניו, "אני רציתי להגיד לך תודה אממ…" הוסיפה מחייכת במבוכה שהיא לא יודעת את שמו בכלל, זיק של אור עבר בעיניו הירוקות, "בכיף. ושחר." ענה בקצרות מתיישב על הכיסא שמאחוריי הדלפק, אמה הנהנה מעט לא יודעת אם יש לה עוד משהו להגיד, אף פעם זה לא קרה לה…שהיא רצתה לדבר עם אימה או דולב ובין רגע היא שכחה את כול מה שרצתה להגיד, את כול מה שהיה מתוכנן לה בראש. "אוקיי…ביי." אמרה מסתובבת אל הדלת מרשה לפרצוף המאוכזב שלה ליפול על פניה, "רגע לא." אמרה לפתע והסתובבה שוב, "זה לא היה מובן מאליו בכלל ואני רוצה שתדע שאני מעריכה את זה מאוד, ושאני מקווה ש…-"
"לא…גרמתי לך למבוכה אתמול, אני והבעיות שלי." הוסיפה מסתכלת על עיניו שננעצו בשלה גורמות לה להחסיר פעימה, הוא נעמד יוצא מהדלפק מתקדם אליה קצת, "זה בסדר, קעקוע נשאר לתמיד…הייתי אוכל את עצמי אם הייתי עושה לך את זה." ענה בחיוך שגרם לאוויר שהחזיקה לצאת, "ותבטיחי לי שלא תתקרבי לבחור הזה שוב, נשמע מאניק רציני." הוסיף גורם לחיוך לעלות על פניה של אמה שקולו העמוק מחלחל אל אוזניה, "מבטיחה." אמרה ושחר נשען על הדלפק מחייך, "ביי." אמרה מסתובבת אל הדלת, "ביי" אמר גם הוא מרים את ידו.
שחר הסתכל עליה חוצה את הכביש ששיערה הארוך מתבלגן מעט מהרוח שבחוץ, פונה לרחוב אחר נעלמת משדה הראייה שלו.

מיקה ישבה בתחנה שליד ביתה מחכה לאוטובוס שייקח אותה לעוד יום לימודים מייאש. על המדרכה נעו בשלווה כמה עלים זהובים של סתיו שנשרו מהעץ שמעליה.
זיכרון ישן שלה ושל נטע אחותה הגדולה קופצות בהתלהבות על ערימת עלים כאלו שאביהן אסף בקפידה מהחצר ביתם העלה חיוך קטן על פניה ולגעגוע קטן להזדחל אל ליבה.
מיקה הרימה את ראשה וחיוכה נמחק בשנייה.
גופה הצטמק בניסיון להיעלם, רוצה לברוח משם. אותו בחור, אותו אחד שנישקה במועדון וגרם למערכת יחסים שלה ושל רועי להתפרק ישב בספסל שלידה.
האוטובוס לפתע נכנס לתחנה לפני שהספיקה להתעשת ושניהם נעמדו, הבחור נכנס קודם ואחריו מיקה שליבה דופק במהירות, האוטובוס היה כמעט מלא, אותו אחד התיישב ליד חייל ליד המעבר ומיקה במושב שליד ליד אישה מבוגרת.
מיקה לא זזה ממקומה מתקשה לנשום, הוא זוכר אותה? חשבה לעצמה.
היא הרימה מעט את עיניה והסיטה את עיניה הירוקות אליו מסתכל על התיק גב השחור שנח על רגליו ועל שיערו השחור והמבולגן מעט וזיפים קטנים מעטרים את פניו. הוא היה נראה בוגר, בהחלט לא בגילה.
האוטובוס נעצר ליד בית הספר ומיקה נעמדה מיד רוצה לברוח משם, "סליחה." קולו העמוק נשמע באוזניה כשבטעות נעמד גם ונתקל בה, "זה בסדר." אמרה לו מיקה והרימה את עיניה אליו מבחינה בגבותיו מתכווצות מעט ובעיניו סורקות את פניה.
מיקה ירדה מהאוטובוס חוששת שהוא נזכר מתקדמת במהירות לכיוון השער, "רגע." שמעה לפתע מאחוריה וידו השרירית תפסה בזרועה, האוטובוס יצא מהתחנה והרוח שנשבה שיחקה בשיערה של מיקה, "אני מכיר אותך?" שאל עוזב את ידו ממנה ושם את התיק על כתפו, מיקה בלעה רוק והזיזה מעט משיערה שגלש על פניה, "לא נראה לי." אמרה בטון שקט, מנסה להיראות אמינה, "אני חושב שכן." אמר לפתע וחצי חיוך מדהים התנוסס על פניו נזכר ברגע אחד בנשיקה שלה במועדון, מיקה הסיטה את מבטה למדרכה מתפללת בליבה שתבלע אותה האדמה, היא הרימה את עיניה אליו מבחינה בחיוך שעדיין נשאר על פניו ועל עיניו הכחולות שנצצו מעט, "אני צריכה ללכת." אמרה במבוכה מרגישה את גופה הבוער והסתובבה לכיוון השער, "רגע איך קוראים לך?" שאל בקול מנסה להתגבר על הרעש שמסביבו, "מיקה." ענתה לו והוא נהנהן מעט, "עוז."

"תודה." אמרה רומי למוכרת החיננית יוצאת מהתור עם שתי כוסות קרטון חמות מלאות בקפה. היא יצאה מהחנות שהרוח החזקה משחקת בשיערה שלפתע הבחינה ביפתח נועל את האופניים שלו במתקן שליד דלת החנות, "היי" אמרה לפתע והתחרטה תוך שניה, יפתח הרים את עיניו פוגש בעיניה הנוצצות של רומי, "היי" אמר גם הוא נעמד מולה מסתכל על הכוסות שהחזיקה בידיה.
הוא הרים את עיניו אליה וחייך חיוך קטן של מבוכה מהשתיקה הארוכה, "היה כיף אתמול, שבאתם ז'תאמרת." אמרה רומי בחיוך דק ויפתח הנהן מעט מכניס את ידיו לכיסיי הז'קט האפור שלבש, "כן, היה כיף." אמר בקצרות מנסה לעלות עוד איזה נושא לשיחה המביכה שעיניו הכסופות נעולות על המדרכה, "טוב אני…צריכה ללכת." אמרה רומי בהתנצלות לא מבינה למה המוח שלה לא מצליח לעלות נושא אחר לשיחה.
יפתח הרים את עיניו מהדרכה לרומי שזיק של אכזבה עובר בעיניו, "ביי." אמר לה מסתכל עליה מסתובבת שליבו צונח למטה, "שיקרת אתמול נכון?" לפתע רומי שאלה מסתובבת בחזרה אליו מסתכלת על פרצופו המבולבל, "אתה לא לומד במקיף ו', אין בית ספר כזה בעיר." הסבירה רומי בקול מעט מאוכזב, נזכרת באתמול בלילה שחיפשה באינטרנט על הבית ספר הזה שלא היה.
יפתח נאנח מעט שהבושה מטפסת אל ליבו, "נכון." ענה מרים את עיניו אל רומי שהנהנה בתנועה כמעט בלתי מורגשת, "למדתי בתיכון אחר בשכונה, אורנים. אבל הם החליטו שהם יותר לא מקבלים ילדים על מלגה." אמר בטון שקט, רומי הסתכלה על אצבעותיו שהתהדקו מעצבים על מושב האופניים החלודים שלו, היא רצתה לשאול למה הם לא עשו עם זה משהו? למה הם לא דיברו? אבל היא ידעה שהמצב שלהם בבית לא טוב אז היא העדיפה לא להתערב. "אולי תעבור לבית ספר לי? מקבלים שם ילדים על מלגות." אמרה לו והאמת שהרעיון מצא חן בעיניה בעיני שניהם, יפתח העלה חיוך קטן על פניו מהמאמץ של רומי לעזור, "אתם הבית ספר הכי עשיר בעיר אין שם ילדים על מלגות, אמה לוי לומדת שם לא?" שאל יפתח מסתכל על שפתיהם שהתהדקו מעט, רומי ניסתה להבין מאיפה הוא מכיר את אמה ואז נזכרה שהוא היה במסיבה שלה, איפה שהם הכירו.
"נכון אבל…לפחות תנסה." אמרה רומי מאמינה שהוא באמת יכול ללמוד אצלם.
מסתכלת על שיערו החלק שהגיע עד העורף מתבלגן מעט מהרוח שבחוץ שעיניה גולשות אל כתפיו הרחבות והאתלטיות בלי לשים לב, "הבית ספר שלכם לא יסתכן שתלמידים יתחילו לעזוב בגלל שיש פתאום ילד עם מלגה." אמר יפתח שליבו מתחמם מהבהייה של רומי עליו. רומי הרימה את עיניה מיד מבחינה בחצי חיוך חמוד של פניו, היא הבינה אותו, הוא צודק, זה עיצבן אותה מאוד שזאת המציאות.
"אני בטוחה שיהיה בסדר." אמרה בחיוך שעוד גל של רוח בלגן את שיערה שכמה מהשערות גלשו על פניה ודגדגו את אפה, יפתח שם לב לניסיון שלה להזיז את השיער מפניה בלי לשפוך את הקפה והתקרב אליה קצת, "תני לי." אמר ברוך כובש והזיז את שיערה הנעים אל האוזן, רומי הסתכלה על עיניו שנראו לה כמו קרחון בים מצטמררת שאצבעותיו שרפרפו על פניה בהיסוס, שלבסוף הוריד את ידו לצד גופו וחייך חיוך דק, "ביי." אמר לה ונכנס לחנות מותיר את רומי מכושפת ממנו.