~פני מלאך פרק 5~ שקרנית טובה

רחלי נכנסה לביתה אחרי שחזרה מהסופר סוחבת את השקיות הכבדות עד למטבח מניחה אותם על השיש שהמזגן מצנן את גופה, "מיקה!" קראה בקול מוציאה את המוצרים מהשקיות שומעת את צעדיה מהמדרגות, "בואי תעזרי לי אני צריכה-" אמרה רחלי ונקטעה שראתה את ביתה הגדולה נטע בכניסה למטבח ונשימתה נקטעה, "נטע" אמרה בהתרגשות רחלי מתקדמת אליה מסתכלת על גופה החטוב והארוך, לבושה בשמלה קצרה עם כתפיות דקות בצבע בז' ומעליו קרדיגן לבן, ונעלי עקב סגורות בצבע חום בהיר.
"היי אמא" אמרה נטע בחיוך מחבקת אותה אליה, "מה…אני לא…מתי חזרת?" שאלה אותה רחלי בחיוך רחב מרחיקה אותה קצת ממנה מסתכלת על עיניה הירוקות ועל חיוכה שחשף שיניים לבנות, "היום בבוקר, יש לי שבוע חופשי מהאוניברסיטה אז קפצתי לבקר." ענתה נטע מסתכלת על המטבח הנקי והמסודר בדיוק כמו שאימה אוהבת לראות, "מה עם הדירה? אהבת?" שאלה אותה רחלי מחזיקה בידיה, "ברור שאהבתי היא מקסימה, תודה." אמרה נטע בחיוך מתכופפת מעט כדי לחבק את אימה שוב.
מיקה נכנסה למטבח משפשפת את עינה השמאלית מפהקת קצת פוקחת את עיניה הכבדות מבחינה באימה עומדת עם נטע שחיוך דק התנוסס על פניה, "היי מיקה" אמרה נטע עוזבת את ידה של אימה, "היי" אמרה מיקה בהפתעה מתקדמת אליה בחיוך, "מה את עושה פה?" שאלה שהן התחבקו שואפת לאפה את ריחה הנעים, "יש לי חופש מהלימודים, אז באתי לכאן לשבוע." ענתה ומיקה חייכה קצת מסתכלת על עיניה הנוצצות של אימה שהסתכלו על נטע בהערצה, נטע התיישבה על האי בזמן שמיקה שמה לעצמה קפה בתרמוס, "מיקה את יכולה להביא גם לנטע, הכוסות יצאו מהמדיח הן בכוננית." אמרה רחלי מתיישבת ליד ביתה, "בטח" אמרה מיקה מתקדמת לכוננית מקשיבה לשיחה שלהן, "היה לי ממש קשה לבקש מהם חופש, בעיקר בגלל מה שאני לומדת." אמרה נטע ומיקה גילגלה את עיניה מוזגת את הקפה, "כן…משפטים מקצוע קשה נטוש אבל את מסוגלת." אמרה רחלי בחיוך ונטע חייכה אליה יודעת שהיא צודקת, מיקה התקדמה אליהן מביאה לנטע את הכוס מתיישבת מולה, "אז עשיתי את המבחן לפני כולם וקיבלתי בו תשעים ושבע." אמרה נטע לאימה לא טורחת להגיד למיקה תודה, "כול הכבוד! אמרתי לך שאת מסוגלת." אמרה רחלי מאושרת לשמוע על הצלחתה של נטע בלימודים שכל כך חיכתה להם, מיקה לא אמרה כלום צופה באימה ממשיכה לחזק את האגו של ביתה, "טוב נראה לי אני אכנס להתקלח." אמרה נטע קמה ממקומה מעבירה את מבטה הבוחן על מיקה שחיוך דק על מרוח על פניה, "תהני" אמרה מיקה בחיוך דק שומעת את עקביה נוקשים במדרגות.
מיקה ורחלי נאנחו ביחד וקמו ממקומן, מיקה לקחה את הטלפון שלה שהיה על השיש מבחינה מזווית עיניה במבטה של אימה, "מיקה אני צריכה להתחיל לדאוג?" שאלה אותה מסתכלת על הטיץ השחור שלבשה עם חולצה אדומה ונעלי הספורט, "יש לי ספורט אמא."

"היי" אמרה רומי בהפתעה שהבחינה באחיה נדב ליד שער הכניסה, נשען על הגדר שידיו בכיסיו ומבטו מופנה לשמיים הבהירים, "היי" אמר מוריד את מבטו אליה מבחין במבטה החוקר, "קרה משהו?" שאלה נעמדת מולו מביטה בעיניו הכחולות שנהפכו לקרות ומרוחקות, "לא…אני, סתם כלום בואי נלך." אמר מפנה את גופו לרחוב אך רומי החזיקה בזרועו מחזירה אותו למקום שעמד בו, "זה לא נראה ככה נדב." אמרה שדאגה קלה עוברת בליבה, נדב נאנח מעט יודע שלא יצליח להתחמק ממנה, "אני חושב על אשלי." אמר לבסוף שבכול מילה ליבו מתכווץ יותר, רומי פערה מעט את עיניה וגבותיה הורמו, נזכרת באהובה האוסטרלית של אחיה, "אני תמים נכון? איך אני יכול להיות איתה?" שאל את רומי שנאנחה מעט שמה את ידה על כתפו, "לא הייתם תמימים הייתם מאוהבים יש הבדל." אמרה רומי ונדב השפיל את מבטו לרצפה, "ואשלי ואתה עברתם הרבה ביחד, המון. וגם אם אנחנו כאן עכשיו אני בטוחה שהיא תמיד תזכור אותך." הוסיפה רומי בחיוך דק ונדב חייך קצת משלב את ידיו, "גם את נראת לא משהו, מה קרה?" שאל בוחן את פניה שנעשו אדומות ועיניה שהעידו על חוסר שינה, "אני?, אני בסדר גמור. לא קרה כלום." שיקרה ממשיכה ללכת ונדב אחריה שחצי חיוך התפרס על פניו, "רומי אף פעם לא היית שקרנית טובה." אמר שהם עברו במעבר חציה ורומי הרימה עליו את מבטה מעוצבנת מעט, "אני לא משקרת." אמרה בקול תקיף, רומי הכחישה, רוצה שהכול יחזור לאחור והיא תוכל לתקן את מה שעשתה.
הנשיקה מצאה חן בעיניה, מאוד. אבל אחרי אתמול בלילה היא הרגישה שהיא לא הכירה את עצמה, לא מאמינה שהיא התמסרה לנשיקה עם מישהו שהיא הכירה מלפני כמה שעות. נדב הסתכל על מבטה המהורהר שהסגיר הכול וחייך, "גם עכשיו את משקרת."

"היי אמה!" אמרה לורן בקול שחיוך צבוע מרוח על פניה גורמת לאוזניה של אמה להצטמרר, לורן התקדמה אל אמה שריח הבושם שהיא השפריצה על עצמה בכמויות גורם לאמה לחוש בכאב קל באפה, "מה איתך? ואו את צריכה קונסילר." אמרה לורן מסתכלת על עיניה הרדומות של אמה, אמה חייכה מעט מרגישה כאב חד מפלס את ראשה, "אה לורן אני צריכה ללכת." אמרה בקול מתנצל משפשפת את ראשה עוברת את לורן לכיוון המסדרון, "רגע" אמרה לורן והפעם בקול קצת יותר תקיף מחזיקה בזרועה הקרה של אמה גורמת לה להסתובב אליה בחזרה, "רציתי להביא לך את זה." חזרה לורן אל קולה המתוק מביאה לאמה מעטפה בצבע שמנת שעליה מודפסים עיטורים לבנים, "אני מקווה לראות אותך." אמרה בחיוך דק עוזבת את אמה לפתוח את המעטפה המסקרנת שגרמה לאמה לשכוח מעט את הדיכאון שחשה בו. אמה פתחה את המעטפה ופניה הרצינו בשנייה שהבחינה בכתוביות 'יום הולדת ללורן' מתנוססות על ההזמנה.
"שיט" אמרה מתקדמת למעבדה הריקה יושבת בכיסא שמול הלוח מנסה להחזיק את הדמעות.

"נו?" שאל דולב את לורן שהיא נעמדה מולו מזיזה את הפוני שלה לאחור נושפת בכבדות מסתכלת הצידה על התלמידים העוברים במסדרון, דולב הרים את גבותיו בציפייה מחכה לשמוע את דבריה, "אני לא יודעת." אמרה לבסוף ודולב עצם את עיניו העייפות משפשף את ראשו עם אצבעותיו, "מה ז'תאמרת לא יודעת?" שאל מעוצבן, לורן נאנחה מבחינה בפרצופו מאדים מעט, "נתתי לה את ההזמנה אבל היא לא אמרה אם היא תגיע או לא." הסבירה מעבירה את אצבעותיה בשיערה הארוך מבחינה בלסתו של דולב ננעלת, "לורן…אמרתי לך בפירוש, תביאי לה את ההזמנה, תשאלי אותה אם היא באה ותגידי לי." אמר מיואש, לורן הסתכלה עליו, מעוצבנת שהוא מדבר אליה כמו אל טיפשה, כמו שכולם מדברים אליה, "דולב…אני אומרת לך בפירוש, אל תתפוס גל על המסיבה שלי כדי להשלים עם הפוסטמה שלך." אמרה בעוקץ ודולב כבר ממש רתח מסתכל על עיניה הארסיות, "לורן כדאי לך לסתום ת'פה כי-"
"מה קורה פה?" תומר הגיח פתאום מעביר את עיניו על לורן ודולב הכעוסים, "כלום" ענתה לורן משלבת את ידיה ממשיכה ללכת במהירות, "היי" אמר תומר מתקדם אליה תופס בידה, לורן הזיזה את ידה ממנו במהירות מסתכלת על עיניו הירוקות שננעצו בשלה, תומר הסתכל על לורן לא מבין למה היא כועסת שלפתע הבחין מעבר לכתפה ברומי נכנסת עם אחיה מהכניסה הראשית והרועשת ששיערה אסוף לקוקו גבוה שהגיע לה עד הכתפיים לבושה בטיץ אפור וחולצה לבנה פשוטה שעדיין החמיאו לה נורא.
"איך אתה מבריז לי ככה?!!!" צרחה לורן והמסדרון כולו דמם, רומי ונדב הסיטו את מבטם אל השניים וכך גם כולם, ליבו של תומר קפא מבהלה ומבטו נותק מרומי אל עיניה המשגרות אש של לורן, "אני חיכיתי לך שעה!! פאקינג שעה!!" צעקה מרגישה את דמה הרותח מבעבע בתוכה מסתכלת על עיניו הירוקות של תומר שהבחין לרגע ברומי שנעמדה במקומה שזיק של בילבול עובר בעיניה.
"לורן כולם שומעים אותך, תרגעי." לחש לה תומר מובך ממבטיהם של כולם שומע את לורן מגחכת בבוז, "הם לא מעניינים אותי תומר! איפה הייתה?!" שאלה לא מאמינה שהוא העז להבריז לה ועוד לא לענות לשיחות שלה כול הלילה, "אני…הטלפון שלי מת לורן." אמר בקול תקיף ולורן החטיפה לו סטירה לפנים ונשימתם של כולם נקטעה, "אתה שקרן גרוע." אמרה בקול רועד עולה במדרגות שעיניה מוצפות דמעות.
תומר הסתכל על כולם ולאט לאט הזרם השתחרר וכולם המשיכו בשלהם מעבירים את עיניהם על לחיו האדומה, "לורן הזאת…משוגעת, אלוהים יודע למה תומר בן זוג שלה." לחש נדב לאוזנה של רומי פונה למסדרון שמשמאלו מותיר את רומי ההמומה מאחור נעמדת מול תומר, שעיניה הכחולות נעוצות בשלו.

אמה שמה את ידה על דלת המלתחות הכבדה משעינה את גופה כדי לפתוח אותה. היא נכנסה פנימה נושמת את תערובת הדורדוראנטים ובשמים למיניהם לאפה מרגישה צריבה בעיניים.
היא התקדמה לכיור בצעדים כבדים פותחת את הברז שמה קצת מים על פניה היבשות. היא הסתכלה במראה על עיניה האדומות ופניה החיוורות רואה בדיוק את מה שהרגישה, זוועה. היא התיישבה על הספסל עץ הכחול שבאמצע שצמרמורת מהקור העז שבחדר שטפה את גופה, מיקה נכנסה למלתחות גם עם אותה הבעת פנים מתיישבת לצד אמה ואחר כך גם רומי לצד מיקה. שותקות.
"אני בגדתי ברועי." אמרה לפתע מיקה לחלל הריק שמילותיה נתלות באוויר ולבסוף מתנפצות על ראשה, "מה?" שאלה רומי מסתכלת על עיניה השקועות ברצפה, "כן, לא נפרדנו, הוא זרק אותי…ובצדק." אמרה נזכרת בלילה ההוא במועדון, בנשיקה שהרסה לה את הכול.
"למה עשית את זה?" שאלה אותה אמה המומה מבחינה במיקה מרימה את מבטה ללוקרים שממולה, "הייתי שיכורה, התירוץ הכי גרוע." ענתה שהמחנק יושב בגרונה יכולה לשמוע את צעקותיו של רועי ברגע שהיא סיפרה לו כאילו הוא כאן מולה.
"אני הורסת לעצמי את הכול." הוסיפה מיקה שדמעות ניקוות בעיניה ורומי התקרבה אליה מחבקת אותה, "אני מצטערת ששיקרתי." אמרה מיקה מסתכלת על אמה שחייכה אליה חיוך דק, "זה בסדר." אמרה לה משעינה את ראשה על כתפה של מיקה שיד אחת שלה על גבה. ושוב שתיקה.
"התנשקתי אתמול בלילה עם תומר." אמרה רומי שוברת את השתיקה ומיקה ואמה הזדקפו, "מה?!" שאלו שתיהן ביחד בשוק מסתכלות על רומי שהנהנה מעט משחקת עם ידיה בעצבנות. רומי לא האמינה שהיא נקלעה לתוך זה, שתומר פשוט נישק אותה אתמול בביתה במקום להיות עם חברה שלו שחיכתה לו כדאי להיות איתו, שהיא אפילו במחשבותיו לא עברה.
"והיום רק הבנתי שיש לו חברה." אמרה רומי מעבירה את אצבעותיה בשערותיה, "אני נשבעת שלא ידעתי על לורן." אמרה רומי בחרטה שמה את ידה על ליבה מסתכלת על המבטים של אמה ומיקה שהתקשו לעכל את מה שאמרה הרגע.
"הוא בגד בה, איתי." אמרה רומי בקול שבור ומיקה חיבקה אותה אליה, "לא ידעת רומי." אמרה אמה אך הרגשתה של רומי לא השתנתה, "איך אני אמורה להיות איתה עכשיו באותו בית ספר? באותו כיתה?" שאלה רומי מתנתקת ממיקה רוצה לקבור את עצמה.
"היה בסדר רומי. הכול יסתדר." אמרה מיקה באופטימיות ורומי חייכה חצי חיוך קטן, באמת מקווה שהיה בסדר.
"לעוד מישהי יש וידוי?" שאלה מיקה מסתכלת על שתיהן שלפתע אמה התייפחה חלושות ומיקה ורומי הסתכלו עליה מיד.
"נפרדתי מדולב." אמרה בוכה מכאב ורומי מיד התיישבה בצידה השני בשוק, "מה??" שאלה מיקה שעיניה נפערו בהלם ואמה הנהנה מעט, "מתי?" שאלה רומי שמה את ידה על גבה מבחינה בפניה נעשות אדומות, "אתמול בלילה." ענתה אמה מנגבת את דמעותיה אך מיד אחר כך ירדו חדשות, "למה?" שאלה מיקה מזיזה קצת משיערה שנדבק לפניה לא מאמינה שהזוג המושלם נפרד, אמה נאנחה קצת ולבסוף אמרה, "הוא רצה שנשכב, אבל עדיין שלא הייתי מוכנה." מיקה החליפה את העצב שחשה כלפיה לזעם עצום כלפיו, "בן…ואו אני לא מאמינה." אמרה מיקה בשוק ואמה חייכה קצת, "גם אני לא." אמרה מנגבת את הדמעות מעיניה, "ועכשיו גם היום הולדת של לורן אלוהים. סיוט." אמרה אמה בייאוש שמה את ידיה על פניה, רומי נאנחה קצת ואמרה "זה הולך להיות סיוט יותר גדול בשבילי."