~פני מלאך פרק 4~ עניין של זמן

מיקה נכנסה אל חדר המחשבים כדי לקחת את המחברת שהיא שכחה, מבחינה ברועי יושב עם אחד המחשבים מקליד עבודה על ההיסטוריה הרוסית.
היא נאנחה חלושות ונכנסה, רועי הבחין בה אך הוא לא עשה כלום מרגיש כול תא בגופו מתמלא בעצבים, מיקה לקחה את המחברת ונעצרה ליד הדלת. "רועי-"
"מה?" קטע אותה ממשיך להקליד, "אני…אנחנו בעצם צריכים לדבר." אמרה מתקדמת אליו, "על מה?" שאל מרגיש את גופו בוער, "עלינו" ענתה חסרת כוחות למשחקים שלו, "וההתנהגות הזאת שלך רק עוד יותר מסבכת את הכול." הוסיפה מסתכלת על לסתו ננעלת מעצבים וגיחוך קל יצא מפיו, "מעניין, אני מקבל שיעור בהתנהגות ממי שבגדה בי." אמר יורק את המילים בגועל מסתכל עליה לבסוף, על עיניה הירוקות שהוא כל כך התגעגע לראות, מיקה נאנחה לא יודעת מה להגיד נזכרת ביום ההוא שהיא סיפרה לו הכול, "רועי, הייתי שיכורה וזאת הייתה רק נשיקה, ו…סיפרת לך זה מה שחשוב לא?" שאלה מתיישבת לידו הוא הניד בראשו כלא מאמין, "מיקה לא מעניין אותי אם הייתי שיכורה או שזאת הייתה רק נשיקה, זה לא הייתי אני." אמר קם ממקומו לוקח את התיק שלו שזיק של אכזבה עובר בעיניו, "אני מצטערת" אמרה לבסוף מרגישה מחנק בגרונה לא מוכנה לבכות לידו שוב פעם, "גם אני" אמר יוצא מהכיתה והדמעות החלו לרדת על פניה.

"אז כמה קיבלת במבחן?" שאל דולב את אמה שהם ישבו בבית קפה שבשכונה, "ואו" אמרה מניחה את הכוס קרטון שלה בחבטה, "כול בוקר אני מדברת עם ההורים שלי על הלימודים האלה ועכשיו גם איתך?" אמרה מעוצבנת ודולב נאנח נשען לאחור בעייפות, "גם ההורים שלי ככה מה את חושבת?" אמר ואמה נשענה לאחור גם, "אני רק רוצה לדעת אם אנחנו יכולים לצאת היום בערב ולא להישאר בבית מקורקעים למאה שנה." אמר מתקדם לשולחן בחיוך ואמה חייכה גם, "לצאת? למה?" שאלה משלבת את אצבעותיה החמות בשלו, "כי…אני רוצה להביא לך את המתנת יום הולדת שלך." ענה ואמה הסמיקה מעט מסתכלת על הפרחים שהיו בצד השולחן שדולב מנסה לפענח את מבטה, "אז קיבלתי תשעים ושמונה." ענתה ודולב חייך חיוך רחב, "יופי" ענה רוכן מעט מעל השולחן וכך גם אמה מביא לה נשיקה קטנה על השפתיים הרכות.

גלי פתחה את המחסן שבחצר ביתה מגלה את הקליניקה לאסתטיקה רפואית שלה שבנתה בכוחות עצמה.
"כבר מקבלת לקוחות?" שמעה מאחוריה את קולו של בעלה דרור, "כן, צריך להתחיל לעבוד לא?" שאלה פותחת את החלון מכניסה קצת אור לחדר, "כן, כן צודקת." אמר דרור מתקדם אליה בחיוך כדי להביא לה נשיקה והיא אליו, "סליחה?" לפתע שמעו מהכניסה ודרור הסתובב מיד, "אני שלומית, הגעתי למקום הנכון?" שאלה וגלי הרימה את גבותיה, "כן, שלומית אני גלי." אמרה מחייכת חיוך חושף שיניים ושלומית נכנסה מחייכת גם, "טוב אני אזוז." אמר דרור נבוך מעט עובר את שלומית בדרך ליציאה מריח ריח של אלכוהול נודף ממנה מסתכל על גלי שוב. "טוב, שנתחיל?" שאלה גלי ושלומית הנהנה מחייכת חיוך דק.
"אז מאיפה את שלומית?" שאלה אותה גלי שהיא מרחה לה אלוורה, "אני גרה פה בשכונה." ענתה שעיניה עצומות, "באמת? אה בטח עברת לפני שנה או שנתיים אז אני לא מכירה אותך." אמרה גלי בחיוך לוקחת קרם אחר מהמדף, "דווקא הגענו לפה לפני חודש." ענתה שלומית נושמת את הריח הנעים של הקרם לאפה נזכרת כמה כיף זה טיפול פנים, "מי זה הגענו?" שאלה אותה גלי מורחת פילינג על פניה מריחה מעט ריח של אלכוהול מפיה, "אני והבן שלי, יפתח בן 16." ענתה שלומית בחיוך וגלי חייכה מעט לוקחת צמר גפן ממדף אחר מסתכלת על נעליי הבלויות של שלומית שהתלכלכו מעט בבוץ, "איפה את עובדת שלומית?" שאלה אותה גלי ושלומית כיווצה את גבותיה מרגישה קצת לא בנוח, "בין עבודות." שיקרה מרגישה את עיניה של גלי סורקות את פניה, גלי הבינה שהמצב הכלכלי שלה לא טוב במיוחד ובעיניה עבר זיק של חמלה, "יש לי ראיון עבודה היום בגלל זה היה לי חשוב להגיע לכאן, יש לי כסף לשלם לך." ענתה לה שלומית פוקחת את עיניה וליבה של גלי נצבט, "לא, אני…אני לא שאלתי." אמרה גלי מיד ושלומית התיישבה מסתכלת על עניה הכחולות של גלי ששידרו מעט רחמים, "וממש לא מדאיג אותי איך תשלמי לי." הוסיפה בכנות ושלומית חייכה חיוך קטן מרגישה קצת מובכת, גלי ניקתה את שאריות הקרם עם צמר גפן ורעיון עלה למוחה, "יודעת מה" אמרה גלי זורקת את הצמר גפן לפח, "אני מציעה שאולי את והבן שלך תבואו אלינו לארוחת ערב מחר." אמרה גלי בחיוך, זיק של עצב עבר בעיניה של שלומית מנסה לזכור מתי בפעם האחרונה היא הכינה ליפתח אוכל אמיתי, שלה, שלומית נעמדה לוקחת את התיק שלה שמה על כתפה, "אני…אנחנו בסדר את לא צריכה לטרוח." אמרה שלומית שמחנק שישב בגרונה מקשה עליה לדבר וגלי נאנחה מעט, "אתם ממש לא טרחה אני אוהבת לעשות את הדברים האלה, במיוחד למשפחה מהשכונה שלא הכרתי." הוסיפה ושלומית הרגישה את החוסר נוחות מטפס אל ליבה, גלי שמה לב וחייכה, "אל תיקחי את זה בתור טובה" אמרה לה גלי ושלומית הרימה אליה את עיניה הכסופות בחיוך, "בסדר" אמרה לבסוף "נבוא".

רומי ישבה על מיטתה שמה את המחברת מתמטיקה שלה על רגליה מתחילה לפתור את המשוואות מנסה להתרכז ולסלק את המחשבות על יפתח, "היי" לפתע שמעה מהדלת, היא הזיזה מעט את המחברת מגלה את תומר עומד בפתח, "היי" אמרה קמה מהמיטה מופתעת קצת, מסתכלת עליו נשען על משקוף הדלת וחיוך קל התנוסס על פניה, "באתי להחזיר לך את הטבעת." אמר מחזיק בטבעת המבריקה שאימו ניקתה נכנס לחדרה וריח וניל חדר לאפו, "תודה, אני חייבת לך." אמרה שמה את הטבעת על אצבעה שתומר מלווה אותה במבטיו, "איך ידעת שאני גרה פה?" שאלה והוא הכניס את ידיו לכיסיי הג'ינס שלבש, "כול השכונה מדברת על החזרה שלכם לכאן אז איך אני לא ידע?" שאל ורומי חייכה קצת וקול של כניסת הודעה נשמע מהטלפון של תומר, הוא חייך לרגע במבוכה רואה על הצג הודעה מלורן 'איפה אתה אני מחכה כאן כבר שעה?!', "קרה משהו?" שאלה אותו רומי מכווצת מעט את גבותיה והוא הרים אליה את עיניו סוגר את הטלפון, "לא, הכול בסדר." ענה מחייך מסתכל על השולחן שלה שהיא מלא בספרים ומחברות ועיניו נתפסו בספר 'עניין של זמן'.
"עניין של זמן?" שאל אותה מחזיק בספר העבה, "כן" ענתה בחיוך, "אתה מכיר?" שאלה מסתכלת עליו בוחן את התקציר והכריכה, "ברור, זה הסופר האהוב עליי." אמר מחייך אליה, רומי התרשמה, הוא לא נראה הטיפוס שקורא ספרים כאלה, או בכלל קורא.
"גם עליי" אמרה מתיישבת על מיטתה, "אני רק לא מוצא את החלק השני שלו." אמר מבחין בה מסתכלת על הרצפה כאילו מנסה להיזכר במשהו, היא קמה מהמיטה אל המושב שהיה ליד החלון מעבירה את אצבעותיה על הספרים שנחו על אדן החלון שתומר עוקב אחריה משלב את ידיו, "הנה" אמרה מביאה לו את החלק השני של הספר, הוא הסתכל על הכריכה קצת מופתע ואז עבר אל עיניה שנחו על שלו "לא, עזבי אני-"
"קח, זה החוב שלי על הטבעת." אמרה והוא חייך קצת לוקח את הספר מידה, "תודה" אמר מתקדם אליה והיא חייכה אליו שמחה לעזור, "שטויות אני-" שפתיו של תומר שהתרסקו על שלה קטעו את רומי בהפתעה, שפתיו של תומר נפשקו בתשוקה וכך גם של רומי שלא עצרה אותו.
תומר מצץ את שפתיה הנעימות מתמכר להרגשה מעיף את הספר למיטה שם את ידו על פניה ואת השניה על גבה.
רומי החליקה את לשונה ללשונו שהם חוקרים ונלחמים בלהט, תומר החזיק בירכיה של רומי מעלה אותה לגובה שלו גורם לרומי לפקוח את עיניה בהפתעה.
הוא הושיב אותה על שולחן מעביר את ידו על רגליה החלקות שהיו סביבו ורומי העבירה את אצבעותיה בשערותיה מקרבת אותו אליה אפילו עוד יותר מעמיקה את הנשיקה מרגישה נשיכה קטנה בשפה התחתונה שגורמת לקול אנחה להישמע ממנה, תומר חייך אל תוך הנשיקה שרצה כל כך נותן נשיקות קטנות על שפתה העליונה שראשו כולו מסוחרר.
אפילו לשניה לורן לא עברה במחשבותיו לא מבזבז אף שניה בעיסוקים אחרים חוץ ממרומי. ורומי התמימה שלא ידעה על לורן התמסרה לנשיקה שעיניו הכסופות של יפתח עברו בראשה. היא החזירה את לשונה למקומה והתנתקה מתומר מתנשפת בכבדות וכך גם תומר, היא הסתכלה עליו ואז על שפתיו האדומות והנפוחות בטוחה שגם שלה נראות ככה וחיוך גדול עלה על פניו.
"ואו…אני" אמרה רומי מנסה להוציא את המילים מפיה, היא ירדה מהשולחן נעמדת מולו, "אני חושבת שאתה צריך ללכת." אמרה לבסוף שליבה ממשיך לפעום במהירות, "כן אני…אזוז." אמר מחייך מתקדם ליציאה שחיוך גדול התפרס על פניו, "תומר" אמרה לפתע רומי והוא נעצר מסתובב אליה רוצה לתפוס את פניה ולנשק אותה שוב, "כן?" שאל מחייך מבחין בספר בידה, "הספר" ענתה מביאה לו אותו וחיוכו ירד, "תודה" אמר יוצא מחדרה.
רומי התיישבה על מיטתה ומועקה נחתה על ליבה מתחרטת על כול שנייה, לא יודעת שהנשיקה הזאת והתמסרותה פתחו דלת לבעיות רבות.

אמה ודולב הלכו אל ביתה אחריי שהם חזרו מהקולנוע מדברים על הסרט שראו, "זה ממש לא נכון! הוא עשה את זה בגלל אבא שלו." אמר דולב ואמה גילגלה את עיניה פותחת את השער, "מה שתגיד, הוא עשה את זה בגלל הבת זוג שלו." אמרה פותחת את דלת הבית ושניהם נכנסו, "יש פה מישהו?" שאל דולב מקווה שלא, "לא" ענתה אמה וחיוך עלה על פניו וכך גם על פניה של אמה, "יופי" אמר שם את ידו על מותניה מצמיד אותה אליו, "יופי" אמרה גם היא ושפתיה התרסקו על שלו לנשיקה עדינה שאמה מסוחררת מההרגשה, "רגע" אמר דולב מתנתק ממנה בחוסר רצון מוציאה קופסא לבנה מכיסו מביאה אותה לאמה, "המתנה שלך." אמר והיא הסתכלה עליו מחייכת מורידה את המכסה ועיניה נפערו וכך גם פיה בהלם, "דולב" אמרה מוציאה צמיד כסף נוצץ שדולב מלווה אותה במבטיו, "זה…ואו לא הייתה צריך החנות הזאת ממש יקרה." אמרה מרגישה קצת בחוסר נוחות, "את דואגת לכסף שלי?" שאל אותה שם את ידיו על מותניה, "תודה" אמרה מביאה לו נשיקה קטנה סוגרת את הקופסא, "זה כול מה שאני מקבל?" שאל והיא חייכה קצת ושפתיו התרסקו על שלה ושפתיהם נפשקו בתשוקה.
הנשיקה נעשתה חמה יותר ודולב הרים את אמה משכיב אותה על הספה, אמה המשיכה לנשק אותו מהופנטת לא מודעת לרצונותיו עד שהוא הרים את החצאית שלבשה למעלה ועיניה נפקחו מיד, "דולב" אמרה דוחפת אותו ממנה מעט, "מה?" שאל מחייך מנשק את צווארה, "אני עדיין לא…מוכנה." אמרה מרגישה את לשונו שהייתה על עורה מתנתקת מבחינה בדולב מסתכל עליה בעיניים קרות ומאוכזבות, לא העיניים החמות והאוהבות שהייתה רגילה לראות, גיחוך יצא מפיו והוא התיישב משעין את זרועותיו על ברכיו ושתי כפות ידיו הגדולות כיסו את פניו, "דולב" אמרה לו אמה מתיישבת לידו שמה את ידה על כתפו, "מה יש לך?" שאלה לא מבינה מה קורה לו, "אני…אנחנו כבר כמעט ארבע שנים ביחד אמה." אמר מסתכל עליה מרגיש את העלבון מתפשט בגופו, "נו?" שאלה, "אז למה את לא סומכת עליי?" שאל מרים את קולו מעט ואמה הסתכלה עליו מנסה להבין את כוונתו שמועקה התיישבה על ליבה, "אתה חושב שאני לא סומכת עלייך בגלל שאני לא מוכנה עדיין לעשות את זה?" שאלה ודולב נאנח קצת חושב על תשובה מתחמקת אבל הפעם הוא רצה להיות כנה ולא לשחק איתי משחקים, "כן" ענה בקצרות וליבה של אמה נסדק, "זה מה שמסמן שאנחנו זוג אמה." הוסיף ואמה הסתכלה עליו, על כולו, לא מאמינה שזה דולב שמדבר עכשיו, "'זה מה שמסמן שאנחנו זוג.'" חזרה אחריי דבריו ודולב רותק לספה משוכנע לנצח הפעם מחכה לדבריה.
"אנחנו נחשבים זוג בעיניי כולם רק אם שכבנו?!" שאלה שקולה רועד מעט קמה ממקומה. "כן!" ענה דולב מעוצבן.
"ובעינייך?!"
"אמה אל תקשי עליי."
"תענה!!" צעקה עליו והוא נעמד מולה "כן" ענה והפעם קולו ירד וליבה של אמה נשבר סופית. אמה השפילה את מבטה לרצפה והדמעות שכיסו את עיניה מקשות עליה לראות, היא שילבה את ידיה מרגישה את נשימותיו הכבדות של דולב עליה ודמעה ירדה על פניה, לא מאמינה שהאדם עברה איתו כל כך הרבה, ששיתפה אותו בהכול ונתנה בשבילו הכול זורק את הכול לפה בגלל שהם לא שכבו.
"אמה" אמר נוגע בפניה, "אל תיגע בי." אמרה בקול תקיף והוא הוריד את ידו, "בואי נדבר." אמר לה לא מוכן לראות אותה בוכה, "אין על מה, סיימנו."