~פני מלאך פרק 1~ חוזרים בחזרה

"טיסה 341 לישראל עומדת לנחות בעוד מספר דקות נא להדק את החגורות הבטיחות" הודיעו בכריזת המטוס ורעשים של תזוזות וחגירת חגורות מלאו את החלל.
"את מתרגשת?" שאלה גלי אימה של רומי את ביתה "כן" ענתה בקצרות שליבה דופק במהירות "מאוד" הוסיפה ואימה חייכה אליה משעינה את ראשה של רומי על כתפה.
השקיעה שנראתה בחלון הקטן הייתה יפיפייה, השמיים נצבעו בוורוד וכתום ושמש החמה שלחה את קרניה החמימות לכול עבר גורמות לעיניה הכחולות של רומי לזהור.
רומי המשיכה להסתכל על השמש שנראתה כל כך קרובה אליה נותנת לקרניה לטייל על פניה "איזו פראיירית אני" אמרה לפתע אימה ורומי הסיטה את מבטה אליה נשענת על מושב הכיסא "איך נתתי לך לשבת ליד החלון איך?" אמרה ורומי צחקה "את אמא, מתפקידך לוותר לי לפעמיים" ענתה לה רומי וגלי גיחכה "חכי שהיו לך ילדים נראה אותך מדברת ככה" אמרה לה ורומי חזרה להביט החוצה לא מבחינה בשמש עוד אלא בחופי מדינת ישראל הקטנה "הגענו" נדב אחיה הקטן של רומי בן הארבע עשרה אמר לכולם וגלי קירבה את פניה לחלון מביטה בחופים שעליהם טיילו כמה זוגות ומשפחות שאספו את חפציהם לתזוזה ועל הקצף הלבן שהים שלח לחוף "רוצים לעצור בים?" שאלה גלי בשעשוע ורומי הרימה אליה את עיניה ונדב קירב את פניו לחריץ שבין המושבים "כן" אמרו שניהם בהתלהבות "לא" לפתע קולו של דרור אביה של רומי שישב ליד נדב הרס את המסיבה "למה?" שאל אותו נדב מבואס "כי צריך לחזור הביתה כבר מאוחר" ענה לו "לא אתה פשוט לא רוצה לקרוא להורים שלך בשעה כל כך מאוחרת" אמרה גלי את הסיבה האמיתית יודעת שהיא צודקת, דרור הזדקף וקירב את פניו לחריץ "כן ככה את חושבת?" שאל אותה בשובבות יודע בתוכו שזאת אחת הסיבות "כן" ענתה גלי ברצינות "אוקיי אז גם לא עוצרים בדיוטי פרי" אמר את משפט המחץ ורומי הרימה אליו את עיניו מגחכת "נראה לך" אמרה לו "רגע רואים את סבא וסבתא?" שאל נדב בזמן שרומי קיבלה התראה לטלפון "כן הם עוזרים לנו לסדר את הבית" ענה לו אביו וליבו של נדב התמלא געגוע "אז נחתוך הביתה באמת אין לי כוח לים" אמר משעין את ראשו על החלון וגלי גילגלה את עיניה ומבטה נח על הטלפון של רומי 'יום הולדת לאחות שלי!!' היה רשום על הצג ועיניה שטו אל ביתה שהביטה על הצג בגעגוע "הן יודעות שאנחנו חוזרים היום? לא ראיתי אותך מדברת איתן" שאלה אימה ורומי הרימה אליה את מבטה "לא" ענתה בחיוך דק מחליקה את גבה על המושב מרימה את רגליה מסתכלת על המטוס מתחיל להוריד מהגובה "אמא" אמרה רומי מסתכלת על אימה שהתעסקה עם הטלפון שלה "מה מתוקה?" שאלה מרימה את מבטה "חשבתי שאולי אני אלך היום למסיבה יום הולדת של אמה, זה מתחיל בתשע בערך, את חושבת שזה רעיון טוב?" שאלה אותה רומי וליבה של גלי התחמם, גם בגלל הרעיון המצוין וגם בגלל שביתה בת השש עשרה עדיין מתייעצת איתה, זה לא פשוט לקבל מהם תשומת לב או לשמוע אותם מבקשים עצה בגיל הזה "מה?" שאלה רומי מחייכת מישרת את גבה שרגליה עדיין מורמות "זה רעיון מצוין" אמרה לה גלי בהתלהבות "אני אקפיץ אותך" הוסיפה ורומי חייכה, לפתע נשמעה חריקת הגלגלים שנגעו בקרקע וארבעתם הסיטו את מבטם לחלון רואים את מסלול הנחיתה כול הנוסעים מחאו כפיים וכך גם גלי ודרור, הגענו, אמרה לעצמה רומי וליבה שהספיק להירגע בינתיים חזר לפעום.

מיקה עשתה את דרכה אל עבר ביתה של אמה לבושה בשמלה סטרפלס לבנה ופרחונית שצמודה לגופה החטוב ונעלי עקב לבנות.
מתפללת בליבה שרועי ישמע על המסיבה המטורפת שתהיה כאן הלילה והכי חשוב שישמע שהיא הייתה שם.
היא פתחה את השער הכסוף והמבריק נכנסת לשביל הגישה הארוך מסתכלת על העובדים עם החליפות השחורות מתרוצצים ממקום למקום מזיזים שולחנות וכיסאות "היי מיקה" אמרה ליאת אימה של אמה מחייכת חיוך רחב "היי ליאת" אמרה לה מיקה מחייכת חיוך חושף שיניים לבנות וישרות "את נראת נהדר" הוסיפה מסתכלת על גופה הארוך והצר שעליו ישבה שמלה שחלקה העליון לבן רופף מעט וחלקה התחתון שחור וצר, שמלה טיפוסית לליאת.
"תודה רבה גם את נראת נהדר" אמרה לה ליאת בכנות מסתכלת על שיערה הבלונדיני-ג'ינג'י אסוף לצמת קשת ועל הפוני בובה שלה שנשאר בחוץ.
"את יודעת אני לחוצה קצת מהעניין הזה" אמרה ליאת מסתכלת על הגינה הגדולה שלה נהפכת לגן אירועים "אירוע כזה גדול ואני ואבי נהיה בחוץ" הוסיפה משלבת את ידיה מסתובבת אל מיקה שוב ששלחה אליה את עיניה הירוקות והרגועות "הכול היה בסדר ליאת, את מכירה את אמה היא תשתלט כאן על הכול, הבית שלך יהיה שלם שתחזרו" אמרה לה מיקה מעודדת אותה טיפה, ליאת הסתכלה עליה מחייכת יודעת שהיא צודקת ביתה באמת תשתלט פה על הענייניים, היא הוכיחה את עצמה הרבה פעמיים, אבל למתנת יום הולדת לבקש לערוך מסיבה עם כול השכבה בבית…זה היה קצת יותר מידי לטעמם של ליאת ואבי "את צודקת
אבל…להשאיר בית שלם לילדים הורמונליים בני שש עשרה זה קצת…מפחיד" אמרה ליאת חוששת מעט ומיקה צחקה קצת שמה את ידה על כתפה של ליאת "ליאת, יהיה בסדר את ואבי לא צריכים לחשוב על זה, רק להנות" אמרה לה מיקה וליאת נאנחה מעט מחייכת מסתובבת בחזרה לגינה מקווה בליבה שהיה בסדר.

"מאמי אני אדבר איתך אחר כך אני צריכה לסיים להתארגן" אמרה אמה לדולב שמה את הטלפון על ספיקר נועלת את נעלי העקב השחורות שלה שקנתה במיוחד להיום "בסדר מאמי אני מחכה לראות אותך כבר" אמר לה מחייך משפריץ על עצמו עוד קצת בושם, מקווה שהיום הולדת שלה יעשה לה טוב וסוף סוף הוא יוכל להעביר הילוך "גם אני" אמרה אמה מחייכת מסתכלת על עצמה במראה מרוצה מאוד "נדבר" אמרה וניתקה את הטלפון מעבירה את עיניה החומות על שיערה הארוך שצבעו חום בהיר מברישה מעט את הבייבליס שעשתה כדי שיראה טבעי.
אחר כך עברה אל גופה, היא לבשה חצאית שחורה קצרה ורופפת עם חולצה אדומה חושפת כתפיים מעוטרת מעט עם תחרה ולבסוף נעליי עקב שחורות.
"אמה" קולה של מיקה מילא את החדר כשהיא פתחה את הדלת מעט "היי" אמרה לה אמה בחיוך פותחת את הדלת לרווחה מיקה הסתכלה עליה בשוק "אלוהים את מושלמת" אמרה לה בהתלהבות מחבקת אותה "מי שמדברת" אמרה לה אמה מרחיקה אותה קצת ממנה כדי לראות מה לבשה "בהחלט עם הטעם הכי טוב מבנינו" אמרה לה אמה בחיוך רחב מחבקת אותה שוב "דולב ישתגע שהוא יראה אותך" אמרה לה מיקה יושבת על מיטתה גורמת לאמה להסמיק מעט בזמן שהיא משפריצה עליה עוד קצת בושם ועיניה נפגשו עם התמונה שלה עם מיקה ורומי כשהן היו בכיתה ו', מיקה שמה לב לשינוי שבפרצופה של חברתה וקמה לראות במה הבחינה וליבה נצבט "היום הולדת החמישי שהיא מפספסת" אמרה אמה מחזיקה בתמונה הממוסגרת "אני מתגעגעת" הוסיפה בעצב חושבת לעצמה איך היא נראת עכשיו אחריי ארבע שנים שלא ראתה אותה "ארבע שנים" מלמלה מיקה מסתכלת על שלושתן "טוב די! אנחנו מדברות עליה כאילו היא מתה רק עוד שנה והיא חוזרת" אמרה מיקה לא נותנת לדמעות לברוח מחבקת את אמה.

ליבה של רומי פעם בחוזקה מרגישה מועקה משתוללת בתוכה "היה בסדר" אמרה אימה מעודדת אותה קצת כשהן במכונית שלהם שלא ראו או נסעו בה ארבע שנים נוסעות בשכונה שלא ראו ממזמן "כלום לא השתנה" אמרה גלי מסתכלת על הכביש הרחב והווילות הגדולות שנראו משתי צידיי הכביש ובמדרכות הנקיות שעליהן טילו זוג ילדים עם כלב ובצד השני חבורה של נערים רועשים.
"לא היו פה את העצים האלה" אמרה לפתע רומי את המשפט הראשון מתחילת הנסיעה מצביעה מבעד לחלון על העצים הירוקים והגבוהים שהיו בצידי המדרכות ומתחתיהם פרחים קטנים וסגולים "הם היו כאן פשוט קטנים יותר את לא זוכרת" אמרה לה גלי מפנה את מבטה לכביש "את זוכרת את הכתובת?" שאלה את רומי שהזיזה את עיניה מהשמיים שהתחילו להחשיך לאימה "סיגלון 12" ענתה וגלי פנתה ימינה לרחוב סיגלון "12, 12" מילמלה לעצמה מסתכלת מבעד לחלון מנסה למצוא את הבית "הנה" אמרה לבסוף וליבה של רומי נפל "תהני" אמרה לה אימה מחייכת "תודה" אמרה רומי ויצאה מהמכונית טורקת את הדלת שומעת את המכונית נוסעת.
רומי הביטה על הבית הגדול שניצב מולה וליבה השתולל מהתרגשות, היא נגעה בידית הכסופה והקרה פותחת אותה והמוזיקה הרועשת חדרה אל אוזניה מגלה שביל גישה ארוך שמציידיו פרחים צבעוניים מכול מיני סוגים ועצים ענקיים שעליהם תלויות מנורות קטנות בכול הצבעים.
היא נכנסה לשביל סוגרת מאחוריה את השער מתקדמת לדלת הכניסה הגדולה שעקביה השחורות שהביאו קצת לה קצת גובה נוקשות ברצפה מסתכלת הצידה על הגינה הקטנה שמקדימה מלאה בבלונים ורודים.
היא הגיעה למדרגה שהובילה לדלת הכניסה מסתכלת הצידה מבחינה בשם המשפחה של אמה 'לוי' תלוי על הקיר באותיות מחוברות באנגלית.
רומי לקחה אוויר לראותיה פותחת את הדלת, לא היה שם אף אחד רק כוסות ובקבוקי שתייה מפוזרים בשולחן של הסלון ובמטבח, רומי פערה את עיניה לא מאמינה עד כמה הבית כולו השתנה רק בארבע שנים שהיא לא הייתה פה, היא התקדמה למרפסת האחורית רואה את האורות הצבעוניים מהבהבים, בקושי שומעת את קולות המסיבה אך שהיא פתחה את דלת המרפסת הכבדה אוזניה הצטמררו מרוב הרעש, המוזיקה הופעלה במלוא העוצמה ובגינה הענקית רקדו מלא ילדים שחלקם מחזיקים משקאות אלכוהוליים בידיהם.
רומי הסיטה את עיניה לבריכה הגדולה והמוארת מבחינה בזוגות מתמזמזים ואז לבלונים והאורות שהיו תלויים בחוטים.
"סליחה רגע" לפתע נשמע ברמקולים קולה של אמה, רומי הסיטה את פניה מיד וליבה קפא אמה ומיקה נעמדו על הבמה הקטנה שסידרו לכבוד היום הולדת שכול אחת מחזיקה מיקרופון, רומי לא זזה היא נשארה לעמוד על המרפסת הריקה שבעיניה מתמלאות בדמעות, הן שונות כל כך, חשבה לעצמה בפעם האחרונה שהיא ראתה אותן הן היו נמוכות וקטנות עם קוקו לצד לבושות בג'ינס ארוך, חולצת בית ספר וסנדלים.
ועכשיו, שתיהן יפיפיות גבוהות ורזות עם תסרוקות בשיער לבושות כאילו הרגע הוציאו אותן מקטלוג אופנה.
"היי לכולם" אמרה אמה וכולם הסיטו את מבטם אליה מפסיקים לרקוד "היה לי חשוב להגיד לכן תודה כי בזכותכם זאת המסיבה הכי טובה שיכולתי לדמיין" אמרה וכולם מחאו כפיים וצעקו, אמה חייכה אליהם ואחר כך הסתכלה על מיקה "ורציתי להגיד תודה גם למיקוש ש…ארגנה כאן את הכול אז תודה מהממת" אמרה אמה מסתכלת על עיניה ירוקות של חברתה ושתיהן התחבקו שהמחיאות הכפיים מלוות אותן, מיקה עצמה את עיניה בהתרגשות מקרבת את המיקרופון לפיה פוקחת את עיניה שהן עדיין מחובקות אך שהיא עמדה להגיד תודה כול המילים נבלעו לה ופניה הרצינו ונהפכו ללבנות "רומי" אמרה מיקה את שמה שנפלט למיקרופון ואמה התנתקה ממיקה מסיטה את מבטה למרפסת וכך גם כולם מבחינים ברומי.