פנימיית 'פעם אחרונה'- פרק 1!

~נקודת מבט של תמר~
ישבתי במכונית של האיש הזה, האיש שלקח אותי למוסד לעבריינים, הוא קרא לזה פנימייה.
הסתכלתי בחלון, היה שלט ובו היה כתוב 'ברוכים הבאים לתל אביב', 'יופי באמת, עיר של סנובים', חשבתי, נסענו עוד והגענו לסמטאות שלא חשבתי שיש בעיר הזאת בכלל.
סמטאות חשוכות, אפלות, בהן בקושי היה אדם, אם לא היה קורה לי כל מה שקרה.. אולי עוד הייתי מפחדת, אבל למה לפחד? אני לא מאמינה באלוקים אבל… אני יודעת שאין ממה לפחד.
האיש אחנה את המכונית, וחייך אלי במראה, החזרתי חיוך מתוק, והוא אמר לי "תרדי תמר.. אהה מה השם משפחה?", חייכתי, עניתי לו, "תמר… פשוט תמר" וירדתי מהמכונית, הוא לקח את התיק שלי מהבגז' ונתן לי אותו.
לקחתי אותו, הוא נעל את המכונית, והתחיל ללכת כשאני בעקבותיו, בדלת הכניסה עמדו שני ילדים הם נראו בני 11-12, ורבו.
"… כשהוא יבוא, הוא יגיד לך!" אמר אחד בעל שיער שטני ועיניים חומות, השני צחק ואמר בציניות, "כן, ואז מה יקרה?", השני היה בעל עיניים ירוקות, ושיער שטני.
האיש שלקח אותי התקרב לילדים, "מה קורה פה?" שאל בקול נוקשה, הילד הראשון ענה לו,"הוא גנב לי את המחשב הנייד".
האיש פנה לילד השני, שאל "זה נכון, ליאור?" הילד ששמו כנראה ליאור ענה לו, "כן, ו…" שאל, האיש נאנח, ואמר, "תיתן לניר את המחשב הנייד, ותשלימו".
שני הילדים נאנחו ולחצו ידיים בלי רצון, ואז ניר ראה אותי, "מי זאת?" שאל, ליאור אמר, "היא יפה".
צחקתי קלות, והתכופפתי על הברכיים, ועניתי לניר "אני תמר…" פניתי הפעם לעברו של ליאור, "תודה מתוק, גם אתה לא רע".
קמתי על רגליי, "יוסי, היא תגור פה?" שאל ניר בהתחננות, יוסי הרגיע אותו ואמר לו שאין צורך בהתחננות הזאת כי אני במילא אגור פה, יופי באמת, נשארתי עם חיוך מרוח על הפנים.
יוסי ביקש מהילדים לזוז, כדי שנוכל לעבור, ובמקום הם נכנסו לפנינו ונעמדו משני צדי הדלת, כאילו מלכה או מלך נכנסים.
יוסי נכנס, ואני הססתי.
הוא הסתובב אלי, 'כנראה הבין שעוד לא נכנסתי אחריו' חשבתי לעצמי, "בואי, אל תפחדי, אני גם צריך להראות אותך למנהל יאיר", הססתי שוב, אבל נכנסתי, כל העיניים עלי.
אני ויוסי עברנו ליד כמה ילדים, והם רק הסתכלו, עם עיניים פעורות בלי לומר מילה, כאילו לא מזיז להם.
אני חייכתי אליהם, כאילו לא אכפת לי, נכנסנו לאיזה חדר, הוא היה נראה כמו משרד, טוב נו, הוא היה משרד, אבל המנהל לא ישב שם, ישבה שם אישה שנראית בת 23 משהו כזה, מתקתקת במחשב.
היא הרימה מבט כששמעה את טריקת הדלת מאחוריינו, היא חייכה אל יוסי והעבירה את מבטה אלי מבלי להסיר את החיוך מפניה, "המנהל מחכה לכם" וסימנה עם ראשה את הדלת שמאחורייה.
יוסי אמר לי להמשיך להתקדם ולפתוח את דלת המשרד, וכך עשיתי.
פתחתי את הדלת, וראיתי קירות לבנים, ספרייה שלמה לאורך כל הקירות, באמצע החדר עמד שולחן, ובוא ישב איש הנראה די זקן בסביבות גיל ה-50 לחייו, מדבר בטלפון.
כשראה את יוסי, הוא אמר "… כן, כן אני אדבר איתך יותר מאוחר, ונקווה איפה נשב על המסמכים, להתראות, המשך יום נעים" וניתק, הוא סימן עם ידו לי לשבת על אחד משני הכיסאות מולו.
התיישבתי, יוסי נשאר לעמוד, המנהל שאל אותי, "מה עשית שהשופט החליט שתבואי לפה?", בלעתי רוק, והסבטי את מבטי ממנו.
"אני רצחתי חוקר אחד בגלל שהוא עשה לי עצבים" עניתי והשבתי את מבטי אליו, הוא הינהן עם ראשו ושאל, "ולמה נתנו לך לדבר עם חוקר?".
"לכבוד יום ההולדת ה15 שלי, ההורים שלי החליטו לעשות לי הפתעה וקנו, לי ולחברות שלי כרטיסים לסביב ארצות הברית, ונסענו לשם.
במטוס חזרה לארץ, המטוס נחטף, אבא שלי ואמא שלי קיבלו כדור בראש, וכל שאר האנשים גם נהרגו, אני היחידה שיצאתי חייה,
הם קשרו אותו לכיסא במטוס, אחד הרים אותי מהצוואר בלי בעיות והצמיד לראש שלי אקדח, ואיים על כולם שיתנו לו את התכשיטים ואת הדברים האישיים היקרים ביותר שלהם אחרת ירה בי.
כולם נתנו אבל בסוף מתו, אני נשארתי קשורה לכיסא עם יריה בכתף, המטוס נחת, השוטרים נכנסו למטוס ותפסו את החוטפים, ואותי לא הפסיק לחקור אותו חוקר,
ובכל פגישה שאל אותן השאלות, אז פשוט בלי לחשוב לקחתי ממנו את הרובה ורצחתי אותו, הסוף" גמרתי.
יוסי פער עיניים וכך גם המנהל, הסתכלתי על חליפתו של המנהל ועליה היה כתוב השם 'ג'ן תאוור', אז ככה קוראים למנהל.
"טוב יוסי… קח אותה לחדר 23, ותביא לה את לוח הזמנים, של הלימודים, של העבודות ושל החופשות" אמר ג'ן.
הוא לקח אותי, עברנו שוב מול המון התלמידים, ועלינו למעלה לקומה השנייה, עברנו ליד דלתות שעל כל אחת יש מספר, הגענו לחדר שלי חדר מספר 23.
נכנסנו לחדר וראיתי ילדה עם שיער שחור ארוך וחלק, עיניים כחולות יושבת על מיטה אחת, וקוראת איזה ספר.
"אני מקווה שתתחברו מהר, להתראות" אמר יוסי מהר ויצא מהחדר, הילדה נאנחה והרימה אלי מבט, חייכתי אליה ואמרתי "היי, אני תמר.. את?" היא הסתכלה עלי וענתה, "אור, אני לא אוהבת להפתח לאנשים אל תשימי לב", גיכחתי ואמרתי "גם אני", היא חייכה.
"פעם ראשונה שאני מחייכת, שתדעי לך" אמרה, צחקתי, "אני חושבת שנהיה חברות טובות" אמרתי, "איפה אני יכולה להתמקם?" שאלתי אותה אחרי שנרגעתי, היא גיכחה קלות וענתה בלי חיוך, "יש פה מיטה מעלי אם את רוצה", לקחתי את התיק זרקתי אותו על הריצפה ועליתי על המיטה.
אמרתי, וקפצתי קצת על המיטה תוך כדי, "כן, המיטה נוחה", היא גיכחה, "וואלה", ירדתי מהמיטה והתחלתי לסדר את בגדי בארון, ביחד אם בגדיה של אור.
נשמע צלצול, הרמתי גבה לכיוונה של אור, לאחר שסיימתי לסדר, יא הסתכלה עלי חזרה וענתה "יש עכשיו ארוחת צהריים, בואי".
ירדנו ביחד כשאנחנו סתם מדברות על כמה המקום הזה ענק, ומה הולך לקרות כאן, התקדמנו לכיוון המטבח, תפסנו מקומות בשולחן, אחת ליד השנייה, והתיישבנו כשאנחנו רואות, את כל התלמידים האחרים באים.
ראיתי שני ילדים קטנים רצים לכיווני, אלו היו ניר וליאור, הם חיבקו אותי ואני צחקתי, "את פה!" אמר ניר, "כן" עניתי לו בחיוך והתנתקתי משניהם.
הם התיישבו לידי, מצד אחד ישבה אור,ומצד שני ישב ניר, וליאור לידו, חיכינו לכולם, כולם הגיעו התיישבו, והמנהל נכנס.